בג"ץ 5306-22 בג"ץ 5306-22

השופט י' אלרון:

1.העתירה מופנית כלפי החלטות המשיב 2, במסגרתן התקבלה בקשת המשיבה 3 לפעול באופן בלעדי לצרכי חמשת ילדיהם המשותפים הקטינים של העותר ושל המשיבה 3 (להלן: הקטינים), מהתאריכים 2.5.2021 ו-15.6.2022 (להלן: ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה, בהתאמה); וכן כלפי פסק דינו של המשיב 1 מיום 2.6.2022 שבו נדחה ערעורו של העותר על ההחלטה הראשונה. נטען, כי המשיב 2 פעל בחוסר סמכות; כי פסק דינו של המשיב 1 כולל קביעות ומסקנות עובדתיות נעדרות בסיס לעניין סמכותו העניינית של המשיב 2; וכן כי ההחלטות ניתנו מתוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי.

רקע עובדתי נדרש

2.העותר והמשיבה 3 (להלן: הצדדים) נישאו בשנת 2005 בארצות-הברית, שם נולדו להם 5 ילדים, ובשנת 2017 נפרדו. בהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ביום 11.6.2017 (להלן: הסכם הגירושין) הוסכם על משמורת משותפת. האם מתגוררת יחד עם הקטינים בישראל, בעוד העותר מתגורר בארצות-הברית, ומזה כ-5 שנים שלא ביקר בישראל.

3.כמפורט בעתירה, ביום 2.5.2021 נתן המשיב 2 את ההחלטה הראשונה ובה קיבל את בקשת המשיבה 3 לפעול לכל צורך מצרכי הקטינים בפן הרפואי, הרגשי וגם באשר לחינוכם, זאת לצד מתן זכות תגובה לעותר. ביום 11.5.2021 הגיש העותר את תגובתו בה התנגד להחלטה מנימוקים שונים, ובעקבותיה ההחלטה הראשונה הוקפאה. ביום 2.6.2022 נדחה ערעורו של העותר בפני המשיב 1 על ההחלטה הראשונה, ונקבע כי החלטת המשיב 2 ניתנה בסמכות, זאת, אם מכוח הדין ואם מכוח הסכמת העותר, משלא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה.

ביום 15.6.2022, נתן המשיב 2 את ההחלטה השנייה, ובה אימץ את המלצות תסקיר הרווחה מיום 7.2.2020 (להלן: התסקיר) ונתן להן תוקף של פסק דין. באשר לטענות העותר נקבע כי כל מהותן היא "הנצחת ריב ומדון שלא ניתן לקבל". העותר לא ערער על החלטה זו.

4.לטענת העותר החלטות המשיב 2 ופסק דינו של המשיב 1 ניתנו בחוסר סמכות, שכן לגישתו הסמכות לדון בענייני אפוטרופסות קנויה לבית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. באשר לפסק הדין של המשיב 1, העותר טוען כי לא הסכים מעולם לסמכותו של המשיב 2, וכי קביעותיו של המשיב 1 בעניין זה שגויות. כמו כן, העותר טוען כי לא ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו וראיותיו בפני המשיבים 2-1.

5.לטענת המשיבה 3, אין עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטות מושא העתירה. נטען כי העותר עושה שימוש לרעה באפוטרופסותו, משתתף בגידול הקטינים כצופה מן הצד שאינו מציע כל פתרון מהותי, ואיננו נוטל חלק פעיל בחייהם מזה 5 שנים. המשיבה 3 מוסיפה וטוענת כי בהתנהלותו של העותר אין דבר המצביע על רצונו בטובת ילדיו, אלא ניסיון לשלוט בה ולגרור אותה להליכים משפטיים ארוכים.

6.היועץ המשפטי לשיפוט הרבני טען אף הוא כי הטענות בעתירה הן ערעוריות באופן מובהק ואינן מגלות עילה להתערבות בית משפט זה. כמו כן נטען כי העותר לא מיצה הליכים כנדרש.

דיון והכרעה

7.דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה ידועה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים. ככלל, התערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים תיעשה במשורה, וזאת במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 5362/22 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (18.9.2022); בג"ץ 489/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (21.4.2020); בג"ץ 3841/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 9 (3.6.2018)).

8.כפי שנקבע בפסק דינו של המשיב 1, בהסכם הגירושין הוסכם כי בכל הקשור לקטינים "סמכות השיפוט הבלעדית תהיה מסורה" למשיב 2 בלבד. משכך, אין לפנינו פגם בסמכות או בצדק הטבעי, אלא טענות ערעוריות באופיין באשר לאופן שבו פירשו המשיבים 2-1 את הסכם הגירושין. כך אף בעניין טענות העותר לעניין מועד העלאת טענת הסמכות, אשר נדחו על ידי המשיב 1 לאחר דיון ממצה.

9.זאת ועוד, ככלל בית משפט זה לא יידרש לעתירה המופנית כלפי החלטות בתי הדין הרבניים האזוריים אם לא מוצו הליכי הערעור בפני בית הדין הרבני הגדול (בג"ץ 2472/21 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 3 (21.4.2021)). במקרה דנן הייתה לעותר זכות ערעור לבית הדין הרבני הגדול על ההחלטה השנייה (סעיף קל"ב(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג), ואולם חלף הגשת ערעור – הגיש עתירה זו. מכאן, שיש לדחות חלק ניכר מהעתירה ולו מטעם זה (בג"ץ 7481/21 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, פסקה 4 (21.12.2021)).

10.העתירה נדחית אפוא. העותר יישא בהוצאות המשיבה 3 בסך של 7,500 ש"ח.