בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
6494/11
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
העותרים:
1. יצחק תורג'מן
2. חיים פינטו
נ
ג
ד
המשיבים:
1.מדינת ישראל – רפא"ל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה
2.רפא"ל רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ
בשם העותרים:
בעצמם
בשם משיבה 1:
עו"ד מיכל ששון
בשם משיבה 2:
עו"ד נחום פינברג
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1.
מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה מתבקש בית משפט זה להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 24.1.2008 בתיק עב 3302/04 בו נדחו תביעות העותרים להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינם לבין המשיבות. עוד מבוקש לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אשר דחה את ערעור העותרים על פסק הדין האמור (ע"ע 172/08). בנוסף חפצים העותרים להרים את "המסך המדומה" מעל המשיבות, ולהשוות את זכויותיהם לזכויות עובדי מדינה בתפקיד מקביל.
2.
משיבה 1 – יחידת הסמך רפא"ל (להלן: "רפאל הישנה") הוקמה בשלהי שנות החמישים כיחידת סמך ממשלתית לפיתוח מערכות לחימה, בחסות משרד הביטחון. בעקבות קשיים כספיים משמעותיים שפקדו אותה, הוחלט בשנת 1994 להקים חברה ממשלתית אליה תועבר פעילות רפאל הישנה. ואכן כעבור שנה הוקמה משיבה 2 – רפא"ל בע"מ (להלן: "רפאל החדשה", ביחד תקראנה שתי המשיבות: "רפאל"). ביום 31.12.2001 הופסקה פעילות רפאל הישנה, כאשר למחרת – 1.1.2002, החלה רפאל החדשה בפעילותה העסקית.
העותר 1, חשמלאי במקצועו, הועסק ברפאל
מחודש ינואר 1997 ועד לפיטוריו ביום 15.6.2005. בתקופה שמתחילת העסקתו ועד לחודש פברואר 2003 הועסק באמצעות חברת כוח האדם "נתיב 2", והחל מחודש פברואר 2003 ועד לפיטוריו הועסק באמצעות חברת כוח האדם "ב.מ.ן" (להלן: "במן"). יוער כי חברה זו זכתה במכרז שפרסמה רפאל החדשה בקיץ 2002 למתן שירותי אחזקת מבנים ולמתן שירותי שינוע. העותר 2, נגר,
עבד ברפאל מחודש יוני 1996 ועד חודש ינואר 2005, אז פוטר. מראשית העסקתו ועד לחודש ינואר 2001 הועסק באמצעות חברת כוח האדם "מנפאואר". לאחר מכן באמצעות חברת "נתיב 2", ולמן פברואר 2003 הועסק באמצעות חברת במן עד לפיטוריו בחודש ינואר 2005. יוער כי כל עובדי חברת "נתיב 2" ובהם העותרים, פוטרו עם המעבר לחברת במן, ולאחר שנערך עמם גמר חשבון – זכו לקבל את כל זכויותיהם, לרבות פיצויי פיטורים ופדיון חופשה.
עם פיטורם של העותרים על ידי חברת במן בשנת 2005, עתרו השניים לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, וביקשו לקבוע כי בינם לבין המשיבות – וכתוצאה מכך, אף המדינה – מתקיימים יחסי עובד מעביד. תביעה זו נדחתה ביום 24.1.2008 תוך קביעה כי תחום האחזקה והשינוע – בו עבדו העותרים – אינו מהווה את עיקר עיסוקה של רפאל וכי המדובר בהעסקה לגיטימית ואותנטית באמצעות עובדי קבלן. כן נדחתה בקשת העותרים להשיבם לעבודה או לחלופין לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין. ערעור על פסק הדין נדחה בבית הדין הארצי ביום 10.1.2011 תוך קביעה כי ההתקשרות בין רפאל לבמן מהווה "מיקור חוץ אותנטי". אמנם, נקבע כי קיימים רבדים שייתכן ומאפשרים לראות את העותרים כעובדיה של רפאל הישנה, ואולם לא ניתן לחייב ישות זו בפיצויים על פיטורים שנעשו במסגרת רפאל החדשה, אשר כלל לא ניתן למצוא בינה לבין העותרים יחסי עובד-מעביד. ביחס לטעם ביסוד פיטורי העובדים קבע בית הדין הארצי כי "מדובר בסיום העסקה מטעמים ענייניים וסבירים".
3.
בעתירתם מבקשים העותרים, כאמור, להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ולקבוע כי נתקיימו יחסי עובד-מעביד בינם לבין המדינה, תוך ביטול פיטוריהם והשבתם לעבודה מיידית. בעתירה, הפרושה על פני שלושה אוגדנים עבי כרס, מפרטים העותרים שגיאות שונות שנפלו על פי גישתם בהכרעות בתי הדין לעבודה, ובעיקר ביחס לקביעות העובדה והמהימנות שנפסקו בערכאה המבררת. עוד טענו העותרים כי פסק הדין בבית הדין האזורי בחיפה ניתן בהיעדר סמכות, שעה שניתן בהיעדר נציג העובדים בהרכב השיפוטי.
4.
דין העתירה להידחות על הסף. כלל נקוט הוא מלפנינו כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים החריגים בגדרם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית שהצדק דורש את תיקונה, או מקום בו ניתן הפסק בהיעדר סמכות או תוך הפרתם של כללי הצדק הטבעי. אין אנו סבורים כי נפלה בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה טעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבותנו. המדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק, ואף אם תמצי לומר כי שגו בתי הדין לעבודה בהחלטותיהם – ואיננו סבורים כך – אין בדבר משום טעות משפטית מהותית המצדיקה את העתירה (ראו בג"ץ 2055/08 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה (17.3.2008); בג"ץ 2449/11 עמיעד (עדי) ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה (23.5.2011)). באשר להיעדר סמכותו של בית הדין האזורי לפסוק בהיעדר נציג העובדים, הרי שבנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה – ברי כי אין בכך כדי להביא לביטול פסק הדין. זאת, בעיקר, משום שעיון בערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי מלמד כי לא השיגו בערעור על ההחלטה ליתן את פסק הדין בהיעדר נציג הציבור. לנוכח זאת, אין העותרים, שהיו מיוצגים בהליך קמא, רשאים לבחור שלא להעלות טענות משפטיות בהליך הערעורי בפני בית הדין הארצי לעבודה, ורק משנדחה ערעורם, "לנסות מזלם" בפני בית המשפט הגבוה לצדק. לעניין זה יש לצרף את הנימוק לפיו אין מניעה ליתן פסק דין באופן זה, בהתקיים התנאים שבחוק (וראו סעיף 22 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969; בג"ץ 402/87 אברהם היינריך נ' בית הדין הארצי לעבודה (27.9.1987)). בית הדין האזורי אף ציין בשולי פסק הדין כי "הדיון נערך בהעדר אחד מנציגי הציבור". ציון זה, אף אם הוא חסר, מלמד לכאורה שהדבר נעשה מתוך שיקול דעת. כך או כך, עתירה לבג"ץ אינה האכסניה הראויה להעלאת טענות ערעוריות שלא מצאו זכרן בערכאה הדיונית.
5.
העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא יינתן צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ו באלול התשע"ב (2.9.2012).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת