בג"ץ 6769/07 מוחמד קוקא נ. משרד הפנים

השופטת מ' נאור :

1.

העותר, כבן 30, הוא יליד העיר שכם. לטענתו הוא זכאי לאזרחות ישראלית משני טעמים: הראשון – אמו היא בעלת תעודת זהות ישראלית, והשני – הידועה בציבור שלו היא אזרחית ישראלית.

לאחר שנתבקש להשלים מסמכים בעתירה, התברר כי העותר פנה למשרד הפנים בבקשה לאזרחות מן הטעם הראשון אך נענה בשלילה. משרד הפנים הבהיר לעותר כי כיוון שאמו היא ילידת מזרח ירושלים הרי שהיא בעלת מעמד של תושב ולא מעמד של אזרח, ועל כן לא יהא העותר זכאי לקבל מעמד של אזרחות ישראלית מכוחה. העותר פנה למשרד הפנים בבקשה לאזרחות גם מן הטעם השני, עת הגיש "בקשה כידועים בציבור", אך זו נדחתה בקביעה כי "על פי הוראת שעה והחלטת ממשלה לא ניתן לאשר מעמד לתושבי שטחים פלשתינאים שגילם הוא מתחת ל-35" (מכתב מיום 17.7.2007 שצורף לעתירה).

2.

בעתירה טען העותר כי הוא מתגורר בישראל משך למעלה מעשר שנים וכי הוא מנהל חיי זוגיות משך שנתיים עם ידועתו בציבור, עמה הוא מתגורר בחולון. יצויין כי בעתירה השתמש העותר לסירוגין במונחים "נישואין" ו"בת-זוג", אך בהשלמת הפרטים הבהיר כי מדובר ב"ידועה בציבור" עמה יש לו הסכם חיים משותפים. לעתירה צורפו מכתבים של מכריהם הישראלים של השניים, בהם העידו המכרים על קשרי חברות ואמון בינם לבין העותר וידועתו בציבור. לטענת העותר הוא אינו יכול עוד "לחזור לשטחים" כיוון שחייו שם בסכנה וכיוון שרוב חייו גדל למעשה בישראל.

3.

עם כל ההבנה לרצונו של העותר לקבל מעמד בישראל, אין מנוס מלדחות את העתירה על הסף.

4.

אשר לראש הראשון לעתירה - מעמד בישראל מכוחה של אמו של העותר, הרי שכיוון שאמו אינה אזרחית ישראל אלא תושבת ישראל, מצויה המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשתו של העותר בהתאם לקבוע בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. לפיכך עומד לעותר בעניין זה סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט לענינים מינהליים ומטעם זה דין הראש הראשון לעתירה להידחות על הסף (ראו סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000; בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים , פ"ד נו(5) 950, 957 (2002)); בג"ץ 2183/04 סבילה נ' שר הפנים (מיום 5.3.2004)).

5.

אשר לראש השני לעתירה – מעמד בישראל מכוח הידועה בציבור של העותר, אזרחית ישראל, הרי שבקשת העותר בעניין זה טופלה ונדחתה בהתאם למצב המשפטי הקיים נוכח החלטת הממשלה מיום 12.5.2002 וחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 שעיגן אותה. חוקתיותה של הוראת השעה אושרה בבית-משפט זה בבג"ץ 7052/03 עדאלה נ' המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (מיום 14.5.2006) ותוקפה הוארך לאחרונה עד ליום 31.7.2008 (ראו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ה-2005;

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ז-2007 (להלן – תיקון מס' 2)). העותר אינו בא בגדר החריג לפי סעיף 3 להוראת השעה היות שגילו אינו מעל 35 שנים. על כן החלטת משרד הפנים בעניינו ניתנה בהתאם למצב המשפטי הקיים ולא מצאנו מקום להתערב בה (ראו בג"ץ 9421/06 חג'אזי נ' שר הפנים (מיום 8.2.2007); בג"ץ 6972/06 אלשרוך נ' משרד הפנים (מיום 8.2.2007); בג"ץ 1144/07 משאיך נ' משרד הפנים (מיום 11.3.2007)). מטעם זה גם דין הראש השני לעתירה להידחות על הסף.

6.

אם העותר יבקש לקבל היתר שהייה בישראל נוכח חשש לחייו עקב איומים מצד גורמים שונים באזור, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה לגורם מתאים אשר ידון בעניינו. בעניין זה על העותר למצות את ההליכים בפני הרשויות המוסמכות בטרם פניה לערכאה המוסמכת.

7.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף.