בג"ץ 7029-23 בג"ץ 7029-23

השופט י' עמית:

1.בעתירה שלפנינו מבקש העותר 2 כי המשיב ינפיק לו היתר נהיגה על מנת שיתאפשר לו להסיע את רעייתו, העותרת 1, לצורך קבלת טיפול רפואי בישראל. מהעתירה עולה כי העותר הוא תושב האזור, בעל היתר כניסה לישראל, המחזיק ברישיון נהיגה שהוצא באזור. עוד נאמר בעתירה כי העותרת 1 היא תושבת ואזרחית מדינת ישראל, וכי ילדיהם של העותרים נשואים ומתגוררים בישראל. לטענת העותר, פנייתו למשרד הרישוי לצורך קבלת היתר נהיגה נדחתה, והוא מבקש להשיג על החלטה זו ולהנפיק לו היתר מסיבות חריגות.

2.דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

כפי שציין המשיב בתגובתו, וכפי שהובהר בפסיקה לא אחת, החלטות בעניין הנפקת היתר נהיגה לתושב האזור ניתנות מכוחן של תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שהותקנו מכוח פקודת התעבורה [נוסח חדש]; ובהתאם להוראות חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הסמכות לדון בעתירות על החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בעניני רישוי ובטיחות של נהגים, מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים (פרט 14(א) לתוספת הראשונה). הערכאה המתאימה לבירור טענות העותרים היא אפוא בית המשפט לעניינים מינהליים, ואין בטענות העותרים כדי להצדיק לסטות מכך (ראו, בין היתר, בג"ץ 1184/20 אבו גאלי נ' המנהל האזרחי (8.3.2020); בג"ץ 560/14 פלוני נ' שר התחבורה ( 6.7.2014)).

אי לכך, העתירה נדחית.