בג"ץ 7173/17 מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ. כב' השופטת יסכה רוטנברג

השופטת ד' ברק-ארז :

1.

העתירה שבפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 3.8.2017 (ת"א 59688-09-14, השופטת י' רוטנברג ). לטענת העותרות, פסק הדין ניתן בחריגה מסמכות ועל כן דינו להתבטל.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

העותרות הן הבעלים של נכס בדרך יפו בעיר תל אביב-יפו. בשנת 2008 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מקומית שחלה על הנכס (להלן: התכנית ). בהתאם לכך, הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (להלן: הוועדה המקומית ) חייבה את העותרות בתשלום של היטל השבחה בהתאם לחלוקה הבאה: חיוב ראשון נשלח לעותרות בחודש יוני 2011, בעקבות עסקת קומבינציה שערכו העותרות במסגרתה הן מכרו חלק מהזכויות במקרקעין, וחיוב נוסף נשלח בחודש אוגוסט 2012, לאחר שהעותרות קיבלו היתר בניה בחלק המקרקעין שנותר בידיהן.

3.

לדרישת התשלום שנסבה על החיוב הראשון צורפה חוות דעת שמאית שהעותרות חלקו עליה. בהמשך לכך, מונה שמאי מכריע לפי הוראות סעיף 14(ב) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). עוד בטרם התקבלה חוות דעתו של השמאי המכריע, נשלחה לעותרות דרישת התשלום שנסבה על החיוב הנוסף ואף אליה צורפה חוות דעת שמאית. העותרות שילמו את התשלומים שנדרשו מהן לפי שתי דרישות התשלום האמורות.

4.

ביום 15.1.2013, מספר חודשים לאחר שבוצעו שני התשלומים, נתן השמאי המכריע את חוות דעתו (להלן: השומה המכריעה ), שבה נאמדה ההשבחה הנובעת מהתכנית בשווי נמוך יותר ביחס להערכתו של שמאי הוועדה המקומית. בהמשך לכך, השיבה הוועדה המקומית לעותרות את עודף התשלום ששולם בגין החיוב הראשון. לצד זאת, הגישו העותרות ערר לוועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה במחוז תל אביב (להלן: ועדת הערר ) על השומה המכריעה. ערר זה עודנו תלוי ועומד.

5.

בחודש מאי 2013 פנו העותרות לוועדה המקומית ודרשו כי זו תשיב להן גם חלק מהכספים ששולמו בגין החיוב הנוסף, בהתחשב בכך שהקביעות בשומה המכריעה באשר לשווי ההשבחה רלוונטיות אף לו. הוועדה המקומית דחתה את דרישת התובעות בטענה כי השומה המכריעה מתייחסת רק לחיוב הראשון, ועל כן החזר הכספים נעשה רק לגביו.

6.

ביום 29.9.2013 הגישו העותרות עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"ם 43652-09-13), ובמסגרתה ביקשו לקבוע כי השומה המכריעה מחייבת גם ביחס לחיוב הנוסף, ועל כן הוועדה המקומית צריכה להשיב להן גם חלק מן הסכום ששולם בגינו. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף בהיעדר סמכות עניינית וקבע כי אם העותרות מבקשות לקבוע שהשומה המכריעה חלה על החיוב הנוסף עליהן לפנות לוועדת הערר, ואם הן מכוונות לחיוב של הוועדה המקומית בהשבת כספים שנגבו ביתר עליהן לפנות בהליך מתאים לבית משפט אזרחי.

7.

העותרות הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. ביום 26.6.2014, במסגרת הליך של קדם ערעור, ניתן פסק דין מוסכם על הצדדים שלפיו העותרות יוכלו להגיש תביעת השבה כספית להחזר היטל ההשבחה ששולם על ידן ובמסגרתה יתבררו כל השאלות הצריכות לעניין בהקשר זה (עע"ם 2446/14, השופט ע' פוגלמן . להלן: פסק הדין המוסכם ).

8.

בהמשך לכך, ביום 28.9.2014 הגישו העותרות תביעת השבה לבית משפט השלום. העותרות טענו כי אין משמעות לכך שהשומה המכריעה ניתנה ביחס לחיוב הראשון ולא ביחס לחיוב הנוסף, מאחר שהשומה מתייחסת להשבחה שיצרה התכנית, ועל כן ממילא רלוונטית לכלל החיובים הנובעים מההשבחה. מנגד, טענה הוועדה המקומית שמכלול הטענות של העותרות צריכות להתברר בערר. לגופם של דברים טענה הוועדה המקומית כי מדובר בשתי שומות נפרדות שהוצאו בגין מימושים שונים, ועל כן אין הכרח שתהא חפיפה בין השתיים.

9.

בית משפט השלום דחה את תביעתן של העותרות מחמת היעדר סמכות עניינית. בית משפט השלום קבע כי טענות העותרות מתייחסות לגוף השומה ועל כן צריכות להתברר בהליך של ערר שיוגש לוועדת הערר, כמתחייב מסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. לצד זאת, בית משפט השלום דן במספר טענות שהעלו העותרות שאותן הגדיר כ"טענות חיצוניות לשומה" (בעניין הסכמה נטענת בין הצדדים על כך שהשומה המכריעה תחול גם על החיוב הנוסף) ודחה אותן לגופן.

העתירה דנן

10.

בעתירה נטען כי פסק דינו של בית משפט השלום ניתן תוך חריגה מסמכות ובניגוד לפסק הדין המוסכם. לשיטת העותרות, בית משפט זה נתן "הנחיה מפורשת וברורה" לעותרות להגיש תביעת השבה כספית, וכך הן פעלו. בנסיבות אלה, כך נטען, לא היה בסמכותו של בית משפט השלום לדחות את תביעתן מחמת היעדר סמכות עניינית והיה עליו לדון בטענותיהן לגופו של עניין.

11.

העותרות מוסיפות וטוענות כי עניינן הוא מקרה חריג המצדיק את התערבותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בפסק דין של בית משפט. העותרות סבורות כי ראוי שבית משפט זה יעשה שימוש בסמכותו מאחר שהסעד החלופי של המתנה להחלטתה של ועדת ערר אינו יכול להיחשב יעיל.

דיון והכרעה

12.

לאחר שבחנו את טענות העותרות הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

13.

כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של ערכאות שיפוטיות אחרות, וככלל הוא לא ידון בעתירות נגד בתי משפט, למעט במקרים של חריגה ממשית מסמכות או כאשר מתגלה שרירות קיצונית (ראו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702 (1987); בג"ץ 8551/16 שר נ' מדינת ישראל – בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כב' השופט בני שגיא , פסקה 15 (11.12.2016); בג"ץ 10015/16 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טייבה נ' בית משפט השלום בנתניה , פסקה 4 (22.12.2016)). מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים.

14.

בית משפט השלום פעל במסגרת סמכותו כאשר דן בשאלת סמכותו העניינית. טענה כי טעה בהכרעתו זו יכולה וצריכה להתברר – ככל שהעותרות חפצות בכך –באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 52(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, ככלל, בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירה שעה שעומד בפני העותר סעד חלופי ראוי (ראו: בג"ץ 6899/15 דוד נ' רשם האגודות השיתופיות , פסקה 8 (10.5.2016); בג"ץ 5589/16 פלוני נ' פלונית , פסקה 9 (2.8.2016)). הסעד החלופי הרלוונטי בעניין זה הוא אפוא הגשת ערעור, ולא כפי שסברו העותרות.

15.

סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה ובמידה רבה לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.