בג"ץ 7836/14 עו"ד דוד לוי נ. מדינת ישראל - פרקליטות מיסוי וכלכלה ת"א

השופט נ' סולברג :

1.

לפי המתואר בעתירה, העותר הוא עורך-דין אשר טיפל עבור המשיבה 2, כיועץ משפטי חיצוני, בהיקף ניכר של תיקי גביה מאת חייבי מס. בעתירתו מפרט העותר באריכות "'סאגה' של מעשי רדיפה, התעמרות ודיכוי של העותר על ידי המשיבה 2, הנמשכת 7 שנים" , כלשונו. זו, לשיטתו, הגיעה לשיאה ביום 27.10.2014, כאשר המשיבה 1 הגישה כתב אישום נגדו, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת.פ. 42881/10/14), המייחס לו עבירות של גניבה בידי מורשה, בהיקף העולה על 17 מיליון ₪, לצד העלמת הכנסות במטרה להתחמק ממס (להלן: כתב האישום ). חרף האמור בעתירה, כתב האישום לא צורף.

2.

בעתירתו, מבקש העותר להורות על ביטול כתב האישום, ועל כך שהמשיבה 2 – רשות המסים – תחדל מהתנהלותה כלפיו כמתואר. עוד ביקש העותר, ליתן צו ביניים לפיו ידחה מועד הקראת כתב האישום, הקבוע למחר, 2.12.2014, עד למתן פסק דין בעתירה.

3.

לעתירה צורף תצהירו של העותר, המחזיק למעלה מ-150 עמודים, מרביתם בכתב-יד. את התנהלותו-זו, אשר אינה עולה בקנה אחד עם המקובל, תולה העותר (עמודים 9-15, 20-21 לתצהיר) במעלליה של "יד נעלמה" , אשר מזה למעלה משנה ועד ימים אלה ממש משבשת את פעילותם של מחשבים, מדפסות ושאר מכשירים בהם הוא מבקש לעשות שימוש, וכל מאמציו הבלתי-נלאים לחמוק מרוע מעלליה – עולים בתוהו.

4.

בתצהירו יוצא העותר בפירוט רב ובחריפות נגד התנהלותה של המשיבה 2 בכלל, ונגדו בפרט. לדבריו (סעיף 5 לתצהירו), "אגב פעולותיה... אשר המצפון האנושי מזדעזע אל מולן, הופרו כל חירויות הפרט של העותר לרבות חופש העיסוק, חופש הביטוי, צנעת הפרט וחירות הקניין" . העותר טוען על מסע רדיפות שבו הוא נתון מזה 7 שנים, מסע שראוי, לדבריו, להיות בפרק האחרון והמשלים של "המשפט", יצירתו הספרותית של פרנץ קפקא.

5.

בתצהירו מתאר העותר היאך "השתלט הפשע המאורגן על צמרת רשות המיסים" , והעותר נדרש (עמוד 21 ואילך) להתנהלותם של כמה אישים ונושאי משרה במהלך תקופה בת 20 שנה. לטענת העותר, רשות המסים העלימה עין מהפרת דיני המס בידי קבלן בניין מסוים ואף מחקה חובות מס של חייבים, לרבות אלה שעניינם היה נתון בטיפולו של העותר. העותר טוען ל "גניבת כספים" מחשבונו. כמו כן הוא טוען ל "הפניית לקוח עבריין... אל העותר... מתוך מטרה... לאפשר 'תפירת תיק' כנגדו..." . העותר מוסיף וטוען ל "הפעלת" בנק לאומי ע"י "יד נעלמה" "לתפור" התחייבות לעותר לתשלום כספי בניגוד לדרך שבנקאי סביר היה פועל" . בהמשך קובל העותר נגד הפסקת הפניית תיקים לטיפולו ואף סגירת תיקים תוך מחיקת חובות "וזאת כדי למוטט כלכלית את משרדו של העותר... בחוסר תום לב ומשיקולים זרים" .

6.

אלה הם אך מקצת הטענות בתצהירו של העותר, אשר הולך ומתאר את הצרת צעדיו, ושוטח טענות חמורות למכביר כלפי המשיבה 2.

7.

ביום 28.11.2014 הגיש העותר בקשה "לצוות על ראש אגף חקירות וכן לגורמים המוסמכים במשטרה להעניק הגנה לעותר מפני פגיעה גופנית בו, שכן הגשת העתירה על ידו לבית המשפט הנכבד גרמה ל'יד הנעלמה' להתיר את דמו ואין 'היד הנעלמה' בוחלת באמצעים עד כי העותר מותקף בביתו מבלי יכולת לישון ולנוח" . העותר תאר שני אירועים בהם חש ב 'ריח חריף ' בביתו, כמו גם בבית אמו, ריח אשר מנע ממנו לישון והסב לו כאב ראש חזק, וסיכם כי "הדבר הוא בלתי אפשרי לחלוטין שאינו בטוח בביתו והוא מוצא עצמו תחת התקפת גז בביתו המונעת ממנו להרדם ולכאב ראש חזק" .

בהחלטתה מיום 28.11.2014 ציינה השופטת א' חיות , כי "ככל שהעותר חש מאוים הוא רשאי לפנות ישירות אל משטרת ישראל וזאת מבלי להביע עמדה לגוף טענותיו" .

8.

לאחר עיון בעתירה באנו למסקנה כי דינה להידחות על הסף, נוכח קיומו של סעד חלופי. ממילא, אין מקום למתן צו הביניים כמבוקש.

9.

דרך המלך לטעון נגד עצם הגשת כתב אישום היא לפני הערכאה הדיונית אליה הוגש, בהתאם להוראת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, לפיו: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן ... הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות

של צדק והגינות משפטית" . סעיף 150 לחוק קובע, כי בית המשפט אליו הוגש כתב האישום, רשאי, בין היתר, לבטל את האישום. משכך, יהא לו לעותר יומו להביא את מכלול טענותיו לפני בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, המוסמך להידרש, לפי שיקול דעתו, לסעד נשוא העתירה.

10.

לא נמצא כי התקיימו בענין זה אותם טעמים מיוחדים וחריגים בהם ידרש בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק לעתירה לביטול כתב אישום (ר' בג"ץ 7177/06 אמיקופ בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (20.9.06); בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (6.2.06)).

11.

העותר ביקש כי בית משפט זה יעתר לעתירתו בהתבסס על עילת ה "הגנה מן הצדק" . ברם, ההלכות בהן תלה יהבו לא רק שאינן תומכות בבקשתו, אלא מורות בבירור כי אין מקום לקבלה. כך, בעניין יפת , נצבעו בצבעים עזים וחריגים המצבים בהם יעשה בית משפט זה שימוש בסמכותו הטבועה לבטל אישום "העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית" . השופט ד' לוין אימץ את מבחן "'ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר" (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221, 370 (18.2.96)). עוד הטעים בית משפט זה, על יסוד פסיקה קודמת, כי ידרש לטענת ה "הגנה מן הצדק" אך במקום בו קיימת "תשתית עובדתית ברורה וחד משמעית, שאינה מצריכה הבאת ראיות והערכתן, ואשר ממנה עולה כפורחת אותה מידה קיצונית של 'שערוריתיות' המצדיקה עשיית שימוש בסמכות האמורה" (בג"ץ 5319/97 רומן קוגן ואח' נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פ"ד נא(5) 67, 95).

12.

תצהירו של העותר, אשר אך להיבטים אחדים מהמכלול המצוי בו נדרשנו, מלמד בבירור כי לא כך הם פני הדברים בעניין שלפנינו. מסכת הטענות העובדתית

המסועפת עליה מבקש העותר להשתית את טענותיו, מצריכה להיכנס בעובי הקורה ומחייבת לתמוך את ההתרחשויות הנטענות בראיות כדבעי. משכך, אם וככל שיעמוד העותר על טענותיו, פתוחה לפניו הדרך להעלותן בערכאה הדיונית אליה הוגש כתב האישום. מצדנו, איננו נוקטים עמדה ביחס לטענותיו.

13.

העתירה נדחית אפוא בזאת. אין צו להוצאות.