בג"ץ 870/97 גלעד אפרים נ. מדינת ישראל

השופט י' קדמי:

1.העותר הינו אחד מששה עשר נאשמים בכתב אישום, שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב (בת"פ 849/95), בו מיוחסות לכל אחד מהנאשמים עבירות פיסקליות.

2.א. בתום פרשת התביעה, טען בא-כוח העותר שלוש טענות: האחת - העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה (טענה מקדמית לפי סעיף 149(1)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-); השניה - כי האשמות המיוחסות למרשו לא הוכחו אף לכאורה ועל כן אין עליו להשיב להן (טענה לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל); והשלישית - טענת התיישנות כנגד עבירות מס שבח (טענה מקדמית לפי סעיף 149(1)(8) לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל). כל שלש הטענות נדחו.

ב.בעקבות דחיית שלש הטענות האמורות, ביקש בא-כוח העותר מבית משפט השלום להפריד את הדיון בעניינו של מרשו, מעניינם של חמישה עשר הנאשמים האחרים. גם בקשה זו נדחתה.

3.בפיו של ב"כ העותר השגות - קשות לטעמו - כנגד דחיית טענותיו; אך בהעדר זכות ערעור כנגדן בהיותן החלטות ביניים בהליך פלילי, מבקש ב"כ העותר לבחון טענות אלו באספקלריה חוקתית המביאה אותן, לשיטתו, לפתחו של בג"צ.

לענין הטענות שכתב האישום אינו מגלה עבירה ושמכל מקום אין העותר חייב להשיב לאשמות המיוחסות לו בכתב האישום, טוען בא כוח העותר כי בית המשפט לא נימק את דחייתן בצורה עניינית ומפורטת; וכתוצאה מכך, מתקפחת זכות היסוד של העותר להגנה ראויה בהליך פלילי, משום שללא הנמקה מפורטת כאמור, אין הוא מסוגל לכלכל כדבעי את המשך הגנתו של שולחו.

ואילו לענין דחיית הבקשה להפרדת הדיון, טוען ב"כ העותר: ראשית - כי יש בכך משום הארכה בלתי מוצדקת של עינויי הדין של שולחו, אשר בניגוד לשאר הנאשמים אינו מתכוון לקיים פרשת הגנה; ושנית - כי בדרך זו נחשף מרשו לסיכון בלתי הוגן של השלמת החסר בראיות התביעה, בעדויות הנאשמים האחרים או בראיות שיציגו להגנתם.

4.לשיטתי, דינה של העתירה להידחות על הסף. כאמור, המדובר בהחלטות ביניים בהליך פלילי; ונחה דעתי כי המקרה דנא אינו נמנה בין אותם מקרים נדירים, שבהם יתערב בג"צ בהחלטות מסוג זה.

בית המשפט נתן דעתו לכל טענותיו של העותר; וה"מצוקה" בה מוצא עצמו ב"כ העותר, אינה מצדיקה חריגה מסדרי הדין שעל פיהם מתנהל הליך פלילי.

העתירה נדחית.