בג"ץ 9135/18 סאלי לרנר נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט מ' מזוז:

1.

עתירה נגד החלטת המשיבים לדחות את ערר העותרת נגד ההחלטה בדבר סגירת תיק החקירה בתלונת העותרת בהעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין.

2.

ביום 10.12.2014 הגישה העותרת תלונה לפיה אחותה (להלן: הנילונה ) השתמשה בייפויי כוח מזויפים על מנת להעביר מאות אלפי שקלים מחשבון הבנק של הוריהן לחשבונה. ביום 3.11.2015 הוחלט בפרקליטות מחוז תל אביב על סגירת התיק, היות שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין.

3.

ביום 14.1.2016 הגישה העותרת ערר על החלטה זו. ביום 4.4.2017 נדחה הערר תוך שנקבע כי ההחלטה לסגור את התיק הייתה מוצדקת וכי אין להתערב בה. במכתב דחיית הערר צוין כי הנילונה טענה כי כל העברות הכספים נעשו באישורו המלא של אביה המנוח וכי היא סיפקה שורה של מסמכים המעידים על כך. הנילונה צירפה גם חוות דעת פסיכולוגית המעידה כי אביה נמצא כשיר לחתום על העברת הכספים.

ביום 13.8.2018 הגישה העותרת בקשה לפתיחת התיק מחדש ולזימונה למתן עדות בטענה שהתקבלו מסמכים שמחזקים את טענותיה בדבר ביצוע מעשים פליליים מצד הנילונה. ביום 15.8.2018 השיבה מחלקת העררים בפרקליטות המדינה לעותרת כי לאחר עיון בפנייתה הנוספת לא נמצא שיש בה כדי להביא לשינוי ההחלטה בדבר דחיית הערר, תוך שהפנתה את תשומת ליבה של העותרת לגוף ההחלטה שניתנה בערר ולכך שעל פי חוק לא מוקנית זכות ערר על החלטה בערר.

4.

על החלטה זו הוגשה העתירה שלפני, במסגרתה נטען שההחלטה בלתי סבירה היות שהמסמכים שצורפו לבקשה לפתיחת התיק מחדש סותרים את טענות הנילונה שעליהן התבססה המשיבה 2 כשדחתה את הערר, וכי היה על הפרקליטות לזמן את העותרת למתן עדות.

5.

לטענת המשיבים דין העתירה להידחות על הסף ממספר טעמים. הטעם הראשון הוא אי-צירופה של הנילונה כמשיבה לעתירה, חרף היותה גורם רלבנטי אשר עלול להיפגע מקבלתה. הטעם השני הוא שיהוי ניכר שנפל בהגשת העתירה, בהתחשב בכך שהבקשה לפתיחת התיק מחדש הוגשה כעבור למעלה משנה מיום דחיית הערר ובכך שהעתירה הוגשה רק ביום 26.12.2018, כחמישה חודשים לאחר מתן המענה לבקשה לפתיחת התיק מחדש. הטעם השלישי הוא שהעתירה לא מגלה עילה להתערב בהחלטה, נוכח ההלכה לפיה בית המשפט יטה להתערב בהחלטות רשויות התביעה רק במקרים חריגים בהם מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני או בכזו שעלולה לגרום לעיוות דין מהותי. זאת, במיוחד בכל הנוגע להחלטה שעניינה דיות הראיות, ובהתחשב בכך כי העותרת לא הצביעה על כך שהעניין הנדון נופל לגדר אותם מקרים יוצאי דופן.

6.

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המדינה הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המשיבה 2 ונוכח אי-צירוף הנילונה כמשיבה.

7.

בהתאם להלכה הפסוקה, לרשויות התביעה מוקנה שיקול דעת רחב ביותר בנוגע לנקיטת הליכים פליליים ובכלל זה בהחלטות על אי-העמדה לדין וסגירת תיק חקירה. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתן בשיקול דעתו ויתערב בהחלטות מסוג זה רק במקרים נדירים בהם ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי, או כאשר ההחלטה ניתנה ממניעים זרים או בחוסר תום לב (בג"ץ 3553/18 פלוני נ' פרקליט מחוז הדרום (פלילי) (4.9.2018); בג"ץ 4267/17 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.7.2017)). הלכה זו חלה במשנה-תוקף כאשר מדובר בתקיפת שיקול דעת התביעה בשאלת התשתית הראייתית (בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.4.2007)). במקרה הנדון העותרת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נפל פגם בהחלטה ועל כן לא קמה עילה להתערבות בית המשפט.

אוסיף כי מכל מקום דין העתירה להידחות על הסף נוכח אי-צירוף הנילונה כמשיבה בעתירה, בהיותה צד רלבנטי מהותי העלול להיפגע מקבלת העתירה.

8.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ₪.