בג"ץ 917/20 שירה יהב נ. משטרת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז :

1.

העתירה שבפנינו נסבה על תלונה שהגישה העותרת למשטרת ישראל, היא המשיבה (להלן: המשטרה ), בגין הטרדות מיניות שלטענתה כוונו כלפיה מצד מפגינים. העתירה כוללת טענות שעניינן אופן יישומו של החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית או החוק ) על-ידי משטרת ישראל בעת שהיא מאבטחת את הסדר הציבורי במהלך הפגנות, אך מתבקשים בה גם סעדים הנוגעים לתלונה הספציפית שהגישה העותרת ולהחלטה שלא להורות על פתיחת חקירה בעניינה.

2.

בתמצית, ביום 7.9.2018 הגישה העותרת תלונה למשטרה בגין אירוע שאירע כחמישה חודשים קודם לכן. העותרת טענה כי ביום 17.4.2018, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, הוטרדה מינית על-ידי גברים שהפגינו מחוץ לטקס זיכרון שבו נטלה חלק, המשותף למשפחות יהודיות וערביות. לטענתה, כאשר המשתתפים עזבו את הטקס וצעדו לעבר מכוניותיהם המפגינים התקרבו לעברם, צעקו עליהם תוך שימוש בלשון בוטה, ונקטו כלפיהם באלימות מילולית. לדבריה, כאשר נכנסה לרכבה שלה הפנו אליה מספר מפגינים גידופים קונקרטיים שכללו ביטויים מיניים שונים העולים לשיטתה כדי הטרדה מינית כמשמעותה בחוק. על-פי האמור בעתירה, העותרת התלוננה על הדברים בפני שוטרים שנכחו במקום אך לא זכתה לסיוע מצדם. לטענתה, ארבעה שוטרים אף דחפו אותה למכוניתה, ואילו שוטר אחר הגיב לפנייתה בזלזול.

3.

המשטרה החליטה שלא לפתוח בחקירה פלילית בעקבות התלונה האמורה. ביום 8.2.2019 הגישה העותרת ערר על החלטה זו ובו טענה בין היתר כי חומר הראיות בתיק מבסס תשתית מספיקה לצורך העמדה לדין. יצוין כי עיון בנספחים שצורפו לעתירה מעלה כי העותרת הגישה תלונה אף למחלקה לחקירות שוטרים, וכי זו נדחתה בהחלטה מיום 27.12.2018, אך העתירה לא כללה פרטים בקשר לכך.

4.

ביום 17.11.2019 נמסר לעותרת כי הוחלט לדחות את הערר שהגישה. בהחלטה של מחלקת עררים בפרקליטות המדינה צוין כי האמירות שכוונו כלפי העותרת לטענתה הן אמנם בוטות וגסות, אך יש לראות בהן "קללות וגידופים", להבדיל מאמירות המתייחסות למיניותה, וכן כי הסרטונים שצורפו לתלונה אינם קושרים את החשודים שבשמם נקבה העותרת לדברים המתוארים. כן נקבע כי התלונה הוגשה בשיהוי של מספר חודשים באופן שהשליך על האפשרות למצות את החקירה.

5.

ביום 3.2.2020 הוגשה העתירה דנן, שכללה כאמור טענות במישור הכללי ובמישור הפרטני. במישור הכללי, נטען כי המשטרה, כחלק מאחריותה לשמור על הסדר הציבורי בהפגנות, אינה מטפלת בתלונות בגין הטרדות מיניות המתרחשות במהלכן של הפגנות ומדווחות לה על-ידי נשים. בהקשר זה התבקשו סעדים שעניינם הרחבת המונח "הפרת סדר" כך שיחסו תחתיו גם הטרדות מיניות המתרחשות במהלך הפגנות, וכן הוראות המתייחסות להטרדות מיניות במהלך הפגנות כאל כל אלימות אחרת, לטיפול בתלונות המוגשות על כך ולמתן הנחיות מתאימות לשוטרים. בנוסף, וזאת במישור הפרטני, טוענת העותרת כנגד ההחלטה שלא לחקור את תלונתה.

6.

בתגובה המקדמית לעתירה מיום 5.4.2020 מטעם המשטרה נטען כי על העתירה להידחות על הסף. באשר להיבטיה הכלליים, טוענת המשטרה כי העתירה לוקה באי-מיצוי הליכים, ומצביעה על כך שהעותרת לא הציגה כל פניה מוקדמת בכל הנוגע לסעדים המבוקשים על-ידה. באשר לטענות הפרטניות בעניינה של העותרת, המשטרה טוענת כי העתירה לא כללה התייחסות לגוף ההחלטה אשר ניתנה בערר בעניינה ולנימוקיה, כך שלא הונחה תשתית עובדתית או משפטית להתערבותו של בית משפט זה, וכן כי שיקול הדעת המסור לרשויות בעניינים אלה הוא רחב ביותר.

7.

בעקבות זאת, ביום 5.4.2020 התבקשה העותרת להגיב לטענות בדבר העדר פניה מוקדמת ואי-מיצוי הליכים בכל הנוגע להיבטים הכלליים של העתירה. בתגובה שהגישה ביום 8.4.2020 הבהירה העותרת כי חרף האמור היא מוסיפה לעמוד על העתירה. העותרת סבורה שיש לראות בפעולות שנקטה עד כה משום מיצוי הליכים, וטוענת שאין מקום להבחנה בין היבטיה הפרטניים והכלליים של העתירה, השלובים לשיטתה אלה באלה.

8.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובות לה, מצאנו כי דין העתירה להידחות. עם זאת, הטעמים התומכים בכך בכל הנוגע לשני פניה של העתירה הם שונים.

9.

בפן הפרטני, מבלי לגרוע מן הסלידה שמעוררות הגסות והפוגענות של ההתבטאויות שבגינן הוגשה התלונה, אין בידינו להתערב בהחלטה שהתקבלה, בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה בהחלטות מסוג זה, ובהתחשב בנתונים שצוינו בדבר הראיות שהיו בתיק ולמועד הגשתה של התלונה (ראו: בג"ץ 9135/18 לרנר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 וההפניות המובאות שם (7.4.2019); בג"ץ 4341/19 פלונית נ' פרקליט המדינה , פסקה 6 וההפניות המובאות שם (30.10.2019)).

10.

הפן הכללי של העתירה מעורר שאלות אחרות. על חומרתן של הטרדות מיניות במרחב הציבורי דומה שאין צורך להרחיב, שהרי הדברים ברורים. הסוגיות שמעלה העותרת, לנוכח תחולתו של החוק למניעת הטרדה מינית גם על ביטויים מילוליים, חשובות אף הן ומעוררות מחשבה. אולם, לא ניתן להידרש להן מבלי שהעותרת פנתה בנושא מורכב זה, המשליך על שאלות של חופש ביטוי ואכיפה בהפגנות, לרשויות המוסמכות האמונות על קביעת מדיניות האכיפה (ראו והשוו: בג"ץ 3082/13 פלוני נ' ממשלת ישראל (30.4.2013); בג"ץ 1381/19 בן-חיים נ' כנסת ישראל (16.7.2019)). מיצוי הליכים אינו אקט פורמלי בלבד. יש לו חשיבות עקרונית מן ההיבט של הפרדת רשויות, אך גם חשיבות מעשית רבה. העותרת שחותרת לחרוש תלמים חדשים בזירה הציבורית צריכה בראש ובראשונה לפנות לגורמים המוסמכים שיש בידם לפעול בה. הגשת עתירה לבית משפט זה אינה יכולה להיחשב ערוץ לפנייה לרשות לצורך בחינה עקרונית של נושא. למעשה, כאשר היא הצעד הראשון שנעשה בנושא מסוים, הדרך הקצרה הופכת להיות הדרך הארוכה דווקא. בזמן שחולף בינתיים, בין הגשת התגובות הנוגעות לנושא שטרם בורר, יכולה – באופן פוטנציאלי – להתחיל עבודת מטה לגופם של דברים. מכל מקום, משנושא זה לא זכה להתייחסות לגוף הדברים, זכויותיה של העותרת שמורות לה. כאמור, אין בדחיית העתירה משום נקיטת עמדה ביחס לטענותיה של העותרת או ביטוי להתייחסות ממעטת אליהן.

11.

סוף דבר: העתירה נדחית. במכלול הנסיבות אין צו להוצאות.