בג"ץ 9336/17 פלוני נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט מ' מזוז:

1.

עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא י' פליטמן, והשופטות ל' גליקסמן , ו- ס' דוידוב-מוטולה ) מיום 1.10.2017 בבר"ע 13336-01-17 (שנדונה במשותף עם בקשת רשות ערעור נוספת) בגדרו התקבל ערעור המוסד לביטוח לאומי על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

2.

במסגרת תביעה שהגיש העותר בב"ל 23409-01-14, קבע מומחה רפואי שמינה בית הדין כי העותר סובל מצרידות כרונית ועייפות קול שהן ביטוי של Sulcus Vocalis , שנגרמה כתוצאה מעבודתו כמורה. על יסוד קביעה זו של המומחה הרפואי ניתן ביום 18.2.2015 פסק דין המכיר בצרידות ממנה סובל העותר כפגיעה בעבודה. ביום 29.4.2015 קבעה הוועדה מדרג ראשון כי מצבו של העותר תואם לפריט ליקוי לפי סעיף 71(1)(ב)(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות ) המקנה 20% נכות רפואית בגין הפרעה בדיבור הגורמת לקשיים לזולת בהבנת הדיבור או קליטתו, אולם נקבע כי 50% מהליקוי שאובחן נובע ממצב קודם לעבודה. בשל העובדה שהעותר הפסיק עבודתו כמורה עקב הנכות, הפעילה הוועדה את תקנה 15 לתקנות המאפשרת קביעת דרגת נכות יציבה גדולה מזו שקבועה לצד הליקוי שאובחן במבוטח, והעמידה נכותו של העותר על שיעור של 15%.

כנגד החלטת הוועדה מדרג ראשון, הגיש העותר ערר שבמסגרתו טען כי לא היה מקום לנָכות נכות בשל מצב קודם. הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי אכן אין הצדקה להפחית מנכותו עקב מצב רפואי שסיבתו אינה ברורה. עם זאת, הוועדה קבעה כי נכותו של העותר תואמת לסעיף 71(1)(ב)(2) – צרידות בצורה ניכרת, ללא קשיים בהבנת הדיבור – ובהתאם לכך נקבעה נכותו הרפואית בשיעור של 10%, ולאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות נקבע שיעור הנכות ל- 15%.

3.

העותר הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לבית הדין האזורי לעבודה, בו טען כי הערר שהגיש על החלטת הוועדה מדרג ראשון התייחס רק להחלטת הוועדה על ניכוי מצב קודם, ומשכך לא הייתה הוועדה לעררים מוסמכת לבדוק את העותר מחדש ולקבוע נכות רפואית שונה מזו שנקבעה לו על ידי הוועדה מדרג ראשון. בית הדין האזורי קיבל את ערעור העותר. נקבע כי הוועדה לעררים הייתה רשאית לבחון את יישומה של תקנה 15 לתקנות בלבד ולא את מצבו הרפואי של העותר. מצב קודם מנוכה אך ורק על סמך תיעוד רפואי מהתקופה שקדמה לתאונה בעבודה ואינו מצריך בדיקה רפואית על ידי הוועדה הרפואית לעררים, ולפיכך הוועדה פעלה שלא במסגרת סמכותה כשקבעה את נכותו של העותר de novo . בהתאם לכך נקבעה לעותר דרגת נכות של20% וכן הפעלת תקנה 15 במחצית כפי שהפעילה הוועדה לעררים.

4.

המוסד לביטוח לאומי הגיש בקשה לרשות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, שם אוחד הדיון עם מקרה נוסף בו פירש בית הדין האזורי בירושלים את גבולות סמכותה של הוועדה לעררים באופן זהה.

5.

בית הדין הארצי הפך את החלטות בתי הדין האזוריים, בקבעו כי הלכת שמש ( דב"ע שן/01-23 שמש נ' המוסד לביטוח לאומי , פד"ע כב 195 (1990)) מתייחסת למצב בו הערעור הוגש נגד אי הפעלת תקנה 15, ונקבע כי במקרה כזה, בו נושא הערעור אינו מצריך בדיקה רפואית, אין הוועדה הרפואית לעררים מוסמכת להפעיל את סמכותה לפי תקנה 30. אין זה המצב בענייננו, שכן שאלת "ניכוי מצב קודם" היא שאלה רפואית, ומשכך קמה לוועדה מלוא סמכותה. לאור זאת התקבל ערעור המוסד לביטוח לאומי, ונקבע כי שיעור נכותו של העותר יהא כפי החלטתה של הוועדה הרפואית לעררים.

6.

מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה טוען העותר כי לאור הלכת שמש והתכלית הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי, יש להפוך את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ולקבוע כי בערעור בגין ניכוי מצב קודם לא קיימת סמכות לוועדה הרפואית לעררים להפחית את נכותו הרפואית של המערער. העותר טוען כי מפסיקות קודמות של בית הדין הארצי עולה כי ניכוי מצב קודם הוא שאלה משפטית ולא שאלה רפואית, כיוון שלבדיקה רפואית אין משקל להכרעה בה.

7.

דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

8.

בית משפט זה חזר ושנה פעמים אין ספור כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטות בית הדין מוגבלת למקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים מצטברים: נתגלתה בהחלטת בית הדין טעות משפטית מהותית , ובנסיבות הענין הצדק מחייב התערבות בית המשפט הגבוה לצדק

(בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986), בג"ץ 50/89 יודייקין נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מד(1) 387, 394 (1990), בג"ץ 396/15

פרופ' וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה

(22.1.2015)).

9.

איני סבור כי בענייננו נפלה "טעות משפטית מהותית" או בכלל בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה , או כי בנסיבות הענין הצדק מחייב התערבות בית המשפט הגבוה לצדק. סמכותה הרחבה של הוועדה הרפואית לעררים " לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד", מעוגנת אפוא במפורש בלשון תקנה 30, ובית הדין הארצי אך העמיד דברים על מכונם. ראוי לענין זה לשוב ולהזכיר את דברי הנשיא לנדוי בבג"ץ 123/81 אלקטרה בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד לו(1)421, 429 (1982):

"יש לזכור, שביחסי הגומלין בין בית-משפט זה

לבית הדין הארצי לעבודה עלינו

לראות בבית הדין הארצי את בית הדין המומחה לדבר (כביטויו של השופט ח' כהן בקטע הנ"ל מפסק-דינו בפרשת שמן, בג"צ 319/78[1]), שעליו בראש

ובראשונה מוטל התפקיד לגבש גופי הלכה בדיני העבודה במדינה, ככל שהם פרי ההלכה השיפוטית...

בית-משפט זה שומר לעצמו את סמכות הפיקוח על בית הדין הארצי בשאלות של הלכה, אבל הוא ייטיב לעשות, אם לא יעשה עצמו בית-משפט כללי לערעורים על גבי בית הדין הארצי...".

10.

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף, וממילא הבקשה לצירוף משיב מתייתרת. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.