ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9406/96
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: הכומר מוניר קאקיש
נ ג ד
המשיבים: 1. מסיונר רוס ביארס
2.הכומר אדוארד טנוס
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום 17.11.96 בת.א.
1319/93 שניתן על-ידי כבוד השופט
ש' ברלינר
תאריך הישיבה: ג' בשבט תשנ"ט (20.1.99)
בשם המערער: עו"ד זכי כמאל
בשם המשיב 1: עו"ד סאדר אלפרד
בשם המשיב 2: עו"ד מנסור ויקטור
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
העובדות וההליכים
1.המערער, הכומר מוניר קאקיש, ששמש ככומר בכנסייה המקומית בערים רמאללה ורמלה, והמשיבים, המסיונר רוס ביירס (המשיב מס' 1), ששמש כמסיונר בארצות-הברית ובארץ, והכומר אדוארד טנוס (המשיב מס' 2) ששמש כעוזרו של המשיב 1, מילאו תפקידים בעלי חשיבות בתקופה הרלבנטית בעדת "קהילת השם בארץ הקודש". משפחת פאנוס, המתגוררת בעיר רמלה, נמנית על חברי קהילת המאמינים. בין המערער לבין משפחת פאנוס נקשרו קשרי ידידות עמוקה עד שאבי המשפחה אימץ את המערער להיות לו כבן ואח לבניו ולבנותיו.
2.המערער הגיש נגד המשיבים תביעה בגין פרסום לשון הרע ובגדרה תבע פיצויי על נזקיו אותם העריך ב2,000,000- ש"ח. בפני בית-המשפט קמא טען המערער כי המשיב מס' 1, שראה בו כמתחרה, ועל רקע חששם של המשיבים מעליית כוחו ומעמדו בעדת "קהילות השם בארץ הקודש" בארץ ובמרכז הכנסייה אשר במינסוטה שבארצות-הברית, חַברוּ אלה יחדיו והוציאו את דיבתו רעה. המשיבים - על פי הטענה - ייחסו למערער מעשי ניאוף עם לידיה, בת למשפחת פאנוס, המשתייכת לעדת המאמינים ולכנסייה שבראשה עמד המערער, ופרסמו זאת באסיפת של כלל חברי כנסיית קהילות השם בארץ הקודש בעיר רמאללה. משיוחסו לו מעשים אלו - כך לטענתו - נפגעה משפחתו באופן חמור, נוצר קרע בינו ובין אשתו, הוא עמד לבירור בפני מוסדות הקהילה ונאלץ לעזוב את משרתו בישראל וקידומו בכנסייה נעצר. בגין נזקים אלה תבע המערער את הפיצוי האמור.
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
3.היריעה עליה נפרש פסק-דינו של בית-משפט המחוזי, מפי כבוד השופט ש' ברלינר, קצרה ותמציתית היא. זו כוללת את תמצית העובדות, הטענות שהועלו וקביעותיו של בית-המשפט. בית-המשפט הוסיף וציין בשולי פסק-דינו כי משום כבודם של הצדדים הוא איננו מוצא לנכון ולראוי להוסיף ולפרט מעבר לאמור.
בפני בית-המשפט המחוזי הוצגו שני מכתבים מיום 23.8.92 שנשלחו לכומר קלרנס ג'ון ששמש כמפקח הראשי של כנסיית קהילות השם במרכזה שבמינסוטה; אחד המכתבים נכתב על-ידי מוסא עלווי והשני על-ידי אשתו, סלווה עלווי - חברתה של לידיה, שגם עבדה עמה כמורה בבית-ספר - ומשניהם עולה כי המערער שהה עם לידיה במהלך לילה במלון מסויים. בית-המשפט קבע כי בהסתמך על מכתבים אלה ועל יסוד נתונים נוספים, השמיעו המשיבים לקהל המאמינים באסיפה בכנסייה דברים, בהם יוחסו למערער קיום קשר אינטימי ומעשי ניאוף עם לידיה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המשיבים אכן יכלו לסמוך על האמור במכתבים, מאחר והתנהגותו של המערער - שמצאה את ביטוייה, בין היתר, בהשתתפות באירועים ובטיולים עם לידיה, בנסיעה עמה לקפריסין ולמצרים וכדומה - המכתבים האמורים ושאר הנתונים שהיו בפניו, נתנו בידי המשיבים בסיס מוצק ומוצדק לחקור ולברר באשר לקיומו של קשר אינטימי כאמור, לחשוב כפי שחשבו ולפעול בהתאם, בכל הקשור למעמדו של המערער ולתפקידיו בכנסיית "קהילות השם בארץ הקודש". עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת התביעה (המערער דכאן) בקובעו, כי לא התקיים קשר אינטמי בין המערער לבין לידיה ולא היה מעשה ניאוף.
ראוי לציין, כי למקרא פסק-הדין ומתוך עיון בחומר הראיות, נראה כי השופט קמא גילה טפח וכיסה טפחיים מתוך עובדות הפרשה שנפרשה לפניו כדי שלא לפגוע במערער, שלא לצורך, ומטעם זה לא נפרשה תשתית עובדתית רחבה ומפורטת לעניין התנהגותו של המערער.
אשר לפעולותיהם של המשיבים, קבע בית המשפט, כי אלה נעשו בהגינות וביושר - למען קהילת המאמינים בלבד - תוך שמירה, במידת האפשר, על כבודו ופרטיותו של המערער. על יסוד קביעותיו האמורות, הגיע בית המשפט לידי מסקנה, כי אין כל פסול בפעולות שבוצעו על ידי המשיבים ודחה את תביעת המערער. על כך הוגש הערעור שבפנינו.
דיון
4.אכן - וכפי שציין בית-משפט קמא בפסק-דינו - כבודם ופרטיותם של הצדדים, מצדיקים שלא לגולל את הפרשה במלואה פרט לעובדות המהותיות הנדרשות, ואלה אכן פורטו בפסק-הדין. יחד עם זאת, אין פסק-הדין מעמיד באופן סדור ומפורט את השאלות הקונקרטיות שעמדו לדיון ולהכרעה, אינו מציב את הסוגיות בגדרן של האכסניות המשפטיות המתאימות, אינו מתייחס באופן ספציפי להוראות הרלבנטיות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965- (להלן: החוק) ואינו מפרט נימוקים מלאים למסקנות אותן הסיק מן הקביעות העובדתיות כאמור לעיל.
חככתי בדעתי אם ראוי - בנסיבות העניין - להורות על החזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיפרט את היסודות החסרים בפסק-הדין וישלים את הנמקותיו. לאחר עיון בקביעות העובדתיות שפורטו בפסק-הדין ובמסקנות שהוסקו הימנן, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להורות על החזרת הדיון לבית-משפט קמא וכי די בתשתית שהונחה בפסק-הדין על-מנת לברר את הערעור לאשורו. עיון ובדיקת חומר הראיות ופסק-הדין מוליכים למסקנה, כי יש לדחות את הערעור על יסוד קביעותיו של בית-המשפט קמא, כפי שהדברים יפורטו להלן.
השאלות העומדות על הפרק
5.המערער מעלה בערעורו מספר טענות המבקשות לקעקע את פסק-דינו של בית-משפט קמא שדחה את תביעתו ומנגד, מפרטים המשיבים את טענותיהם המדברות בזכותו של פסק-הדין שניתן. אתייחס לטענות אלה כסדרן.
השאלה הראשונה המתבקשת היא האם המעשים המיוחסים למשיבים עולים כדי פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק. מתן תשובה חיובית לשאלה זו מחייב להוסיף ולבחון אם עומדת למפרסמים - המשיבים - הגנה מן ההגנות המוקנות בפרק ג' לחוק, לאמור, אם מדובר בפרסום מותר - כהגדרתו בסעיף 13 לחוק - השומט את הקרקע תחת עילת התביעה בגין פרסום לשון הרע, או שמא מתקיימת אחת ההגנות המוכרות מפני הטלת אחריות בגין פרסום לשון הרע (סעיפים 14 ו15- לחוק).
פרסום לשון הרע
6.האם הדברים שפורסמו אודות המערער, שהוא אדם דתי, נשוי ואב לארבעה ילדים, ובעל מעמד כְּמוּרה בקהילתו - בהם יוחסו לו מעשי ניאוף וקיום קשר אינטימי - מהווים פרסום לשון הרע?
השופט קמא לא השיב על שאלה זו באופן מפורש ונראה כי גם אנו איננו נדרשים להשיב עליה ומדוע? משום שגם אם יש בדברים אלו כדי פרסום לשון הרע, עדיין עומדות למשיבים הגנות מפני הטלת אחריות עליהם בגין ביצוע העוולה של פרסום לשון הרע. אשר על כן, הנחתנו תהיה כי אכן היה בפרסום הדברים על-ידי המשיבים כדי פרסום לשון הרע על המערער. הנחה זו עולה ומשתמעת מקביעת בית המשפט, לפיה לא היו מעשי ניאוף ולא התקיימו יחסים אינטימיים בין המערער ובין לידיה ומכאן, שהדברים שפורסמו אינם אמת ויש בהם משום הוצאת לשון הרע על המערער. אלא, שבכך אין הבדיקה באה לסיומה ועלינו לבחון אם עומדות למשיבים הגנות כנגד פרסום לשון הרע ואם כן, אלו הן.
7.הקביעות המהוות תשתית לבדיקת קיומן של הגנות שונות מפני הטלת אחריות על המשיבים, הן: פרסום הדברים על-ידי המשיבים נעשה, בין היתר, על יסוד האמור במכתבים האמורים ועל יסוד התנהגותו של המערער; המשיבים יכלו לסמוך על האמור באותם מכתבים. כל אלה, נתנו בידי המשיבים בסיס מוצדק "לחשוב, לחקור, לברר ולפעול בדבר קיומו של קשר [אינטימי] ... ". לאור מעמדו של המערער ותפקידיו בכנסיית "קהילות השם בארץ הקודש", פעלו המשיבים בהגינות וביושר, למען קהילת המאמינים בלבד, בפרסמם אותם דברים בקרב אנשי הקהילה, בכנסייה, תוך שמירה, במידת האפשר, על כבודו ופרטיותו של המערער.
לא מצאנו כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט ששמע עדויות, התרשם מן העדים שנחקרו על תצהיריהם ומחומר הראיות שהובא על-ידי שני הצדדים, שטענו את טענותיהם בהרחבה. האם יש בקביעות עובדתיות אלה כדי להצמיח למשיבים הגנה כלשהי מפני הטלת אחריות עליהם בגין פרסום לשון הרע, ואם כן - מהן אותן הגנות? לדיון בשאלות אלה נפנה עתה.
פרסום מותר - סעיפים 13(5) ו13-(9) לחוק
8.המשיבים משתיתים את הגנתם על סעיפים 13(5) ו13-(9) לחוק. שני הצדדים מתייחסים בהרחבה להוראת סעיף 13(5) לחוק, הקובעת כי פרסום הנעשה על-ידי שופט, חבר בית-דין דתי, בורר או אדם אחר, שלו סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית ושנעשה תוך כדי דיון בפניהם, הינו פרסום מותר, שאינו מהווה עילה להגשת תביעה בגין פרסום לשון הרע. המערער טוען כי הוראה זו אינה חלה על הדברים שפורסמו על-ידי המשיבים. המשיבים, מנגד, מבקשים לחסות בצילה של הוראה זו בציינם כי בעת שפרסמו את הדברים הנטענים, פעלו במסגרת הוועד הלאומי הערבי בישראל, ששימש אותה עת כבית-דין כנסייתי ולחלופין, פעלו הם מכוח סמכותם המעין-שיפוטית על-פי הדין הכנסייתי ובהתאם לחוקת הכנסייה. לשיטתם, פרסום הדברים לפיהם נאף המערער עם לידיה, היה חלק אינטגרלי מההודעה שמסרו באסיפה על פיטורי המערער מתפקידו בכנסייה.
דא עקא, שעובדות אלה לא נקבעו על-ידי בית-המשפט והן נותרו בגדר טענות הצדדים שבית-המשפט לא נתן להן מענה ובית-המשפט, בדחותו את תביעת המערער, לא סמך את ידו על הוראת סעיף 13(5) כטעם לדחיית התביעה.
הוא הדין בטענת המשיבים לפיה חוסים הם בכנפיו של סעיף 13(9) לחוק, הקובע, כי פרסום לשון הרע שהמפרסם חייב היה לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, או שהיה רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור, הינו פרסום מותר, שאינו מהווה עילה לתביעה בגין פרסום לשון הרע. גם הוראת סעיף 13(9) לא היוותה בסיס לדחיית התביעה.
הגנת תום לב - סעיף 15 לחוק
9.לעומת העדר הסתמכות על הוראות סעיף 13 לחוק מצד השופט קמא, ניתן למצוא לחלק מן ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק - שעל כולן חולשת דרישת תום-הלב - תשתית עובדתית בקביעותיו של בית-משפט קמא.
המערער טוען כי הגנות שונות המנויות בסעיף 15 לחוק, אינן חלות על הדברים שפורסמו על-ידי המשיבים. לשיטתו, לא מתקיימים בנדון תנאי ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) שעניינה בקיומה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים שפורסמו, חובה הנצמחת בעטייה של מערכת היחסים שבין המפרסם והנמען. לדידו, אף תנאי ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) שעניינה הבעת דעה על התנהגות הנפגע, אינם מתקיימים בנדון. המשיבים, מאידך, נאחזים בהגנות הקבועות בסעיפי-משנה (2), (4), (7) ו-(8) שבסעיף 15 לחוק. אתחיל בסעיפי המשנה שאינם מסייעים להגנת המשיבים.
10.דומה בעיני שאין במקרה שלפנינו תחולה להגנה הקבועה בסעיף 15(4) שעניינה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי, בשירות הציבור או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו וכדומה; הוא הדין בהגנה הקבועה בסעיף 15(7) לחוק שאף עניינה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בעניין שבו הנתבע ממונה עליו, מכוח דין או חוזה ופרסום הדברים היה מוצדק מכוח היותו ממונה כאמור. הגנות אלה אינן חלות על ענייננו משום שפרסום הדברים על-ידי המשיבים אינו מהווה כלל הבעת דעה.
החוק מבחין בין עובדות ובין הבעת דעה; בעוד שעובדה היא תיאור של המציאות האובייקטיבית, הרי שהבעת דעה היא תיאור של עמדה סובייקטיבית באשר למציאות דברים מסויימת. המבקש לחסות בצלה של הגנת הבעת הדעה חייב להפריד הפרדה ברורה בין תיאור עובדות ובין הבעת הדעה על יסוד אותן עובדות. פרסום דברים המייחסים למערער מעשי ניאוף וקשירת קשר אינטימי עם אשה, הינם בגדר קביעת עובדות ואינם בבחינת הבעת דעה הבאה בשעריה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) או בסעיף 15(7) לחוק.
הוא הדין באשר להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק שעניינה בפרסום הכרוך בהגשת תלונה לגורם הממונה על הנפגע, שאיננה חלה על ענייננו מן הטעם שפרסום הדברים לא היה קשור בהגשת תלונה על התנהגותו של המערער.
11.בית-המשפט קבע כי פעולותיהם של המשיבים נעשו בהגינות, ביושר, תוך שמירה על כבודו ופרטיותו של המערער, עד כמה שהדבר היה אפשרי, וכשהם שמים את טובת קהילתם נר לרגליהם. טענת המערער בפני בית-משפט קמא - שבקש לשוות למעשי המשיבים איצטלה של מאבקי כוח פנים-קהילתיים - לפיה התנהגות המשיבים בקשה לקדם את טובתם האישית, נדחתה על-ידי בית-המשפט מכל וכל, בקובעו, כי מעשי המשיבים עלו בקנה אחד עם חובת תום-הלב, המהווה תנאי החולש על תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. טענות המערער בנדון, המבקשות לקעקע את יסודות ההגנה ואת תום-לבם של המשיבים, הינן טענות המצויות במישור העובדתי גרידא, שאינן מצדיקות את התערבותנו.
12.קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי מבססות את תנאיה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, לפיה, חלה על המשיבים חובה - חוקית, מוסרית או חברתית - הנצמחת בעטיים של היחסים שבין המשיבים וקהל שומעיהם - הוא קהל המאמינים הנמנים על קהילת "עדת השם בארץ הקודש" - לפרסם את הדברים שפורסמו על-ידם, שבית-המשפט קבע כי יכולים היו לפרסמם, למקרא האמור במכתבים האמורים ועל יסוד התנהגותו של המערער, כאמור לעיל. מעמדם ותפקידם של המשיבים בקרב קהילת "עדת השם בארץ הקודש" - שתוארו בפסק-דינו של בית-משפט קמא כ"תפקידים רבי ערך וחשיבות" - הטילו עליהם חובה דתית, מוסרית וחברתית לפעול למען קידום האינטרס של המאמינים הנמנים על הקהילה. בית-המשפט קבע, כי התנהגותו של המערער והמכתבים האמורים שהוצגו בפני בית-המשפט, מהם עולה קיומו של קשר אינטימי בין המערער לבין לידיה, יצרו את התשתית המתאימה שעל יסודה פעלו המשיבים ואכן - כלשון בית-המשפט - "התנהגותו של התובע [המערער דכאן], המסמכים הנ"ל [המכתבים האמורים] ושאר הנתונים, נתנו בידי הנתבעים [המשיבים דכאן] בסיס מתאים ומוצדק לחשוב, לחקור, לברר ולפעול, בדבר קיומו של קשר כזה, על התוצאות הנובעות ממנו, בכל הקשור למעמדו של התובע ולתפקידיו בכנסיית 'קהילות השם'", בהיות הנושא בעל חשיבות והשלכה על תפקידו ועל מעמדו הדתי של המערער במסגרת הקהילה.
במצב דברים זה, נראה לי כי התקיימו תנאיה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק כמפורט לעיל. קביעותיו של בית-משפט קמא - שפורטו לעיל - מאששות את קיומו של יסוד תום-הלב המהווה תנאי מצטבר לקיומה של ההגנה האמורה בסעיף 15(2) לחוק. עם זאת, מן הראוי לתת את הדעת גם לסעיף 16(ב)(2) לחוק, הקובע שחזקה כי אדם עשה פרסום שלא בתום-לב בהתקיים שני תנאים מצטברים: הדבר שפורסם לא היה אמת והאדם שפרסמם לא נקט, בטרם פרסום הדברים, אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, ואם לאו. במקרה שלפנינו, הדברים שפורסמו - כפי שקבע בית-משפט קמא - לא היו דברי אמת, משום שבית-המשפט קבע כי לא היה ניאוף מצד המערער ולא קויים קשר אינטימי בינו ובין לידיה. באשר לתנאי השני השולל את תום-הלב יש לבחון, בין היתר, את נסיבות המקרה, צורת הפרסום ותוכנו, המסגרת בה נעשה הפרסום ומערכת היחסים שבין הצדדים (ראו ע"פ 8735/96 שמעון ביטון נ' ניסים קופ (טרם פורסם)). נראה בענייננו כי תנאי זה לא התקיים וזאת על יסוד קביעתו של בית-המשפט כי המשיבים יכולים היו לסמוך על האמור במכתבים האמורים, וכי התנהגותו של המערער והמכתבים האמורים נתנו בידם תשתית מוצדקת ומתאימה, להאמין בקיומם של מעשי ניאוף וקיומו של קשר אינטימי בין המערער ובין לידיה. פרסום הדברים במסגרת אסיפת הכנסייה על-ידי המשיבים, כאשר קהל השומעים כלל מאמינים המשתייכים לקהילה, נעשה בהגינות וביושר, כאשר המשיבים שמים לנגד עיניהם את טובתה של הקהילה. במצב דברים זה אין מקום לקבוע שיסוד תום-הלב - המבוסס היטב בקביעותיו של בית-משפט קמא - אינו מתקיים ביחס לפרסום הדברים על-ידי המשיבים. מכל האמור לעיל עולה, כי אין מקום להטיל על המשיבים אחריות בגין פרסום לשון הרע.
13.לאור האמור, הייתי מציעה לדחות את הערעור.
בעטיין של הנסיבות הרגישות של הפרשה שלפנינו, ועל-מנת לא להוסיף על המתח והיריבות שבין הצדדים, הייתי נמנעת מפסיקת הוצאות בערכאה זו חרף התוצאה אליה הגעתי.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ניתן
היום, ג' בתמוז תשנ"ט (17.6.99).
ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
חז/
J
11