בג"ץ 9513/10 עמותת "רופאים לזכויות אדם" נ. שירות בתי הסוהר

השופט ע' פוגלמן:

בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נורה למשיבים לנמק מדוע לא ידאגו לכך שאסירים סיעודיים המאושפזים במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר (להלן: מר"ש ) יקבלו טיפול סיעודי נאות, ומדוע לא ימלא המשיב 1 (להלן: שב"ס ) אחר הקריטריונים שמכתיב המשיב 2 לטיפול בחולים סיעודיים.

1.

בעתירה נטען כי מר"ש, הפועל במתחם איילון, משמש מסגרת למתן שירותים רפואיים לאסירים מכל בתי הסוהר בארץ, ובין היתר, מוחזקים בו אסירים פליליים וביטחוניים במצב סיעודי רגיל ובמצב סיעודי מורכב. העותרת טוענת כי הגיעו אליה מספר פניות שמהן עולה כי אסירים סיעודיים המאושפזים במר"ש – כעשרים במספר – אינם מקבלים את הטיפול הנאות המגיע להם, והמתחייב על פי הקריטריונים שקבע משרד הבריאות לבתי חולים המטפלים בחולים סיעודיים. לפי הנטען, מר"ש אינו עומד בקריטריונים אלו ביחס לתקינת צוות מקצועי, באופן שאינו מאפשר לאסירים הללו לקבל טיפול בסיסי הדרוש להם, ובאופן הפוגע בכבודם ובבריאותם. בכלל זה נטען, כי האסירים הסיעודיים במר"ש אינם מקבלים טיפולי פיזיותרפיה כנדרש, באופן שעלול לגרום להידרדרות ביכולותיהם התפקודיות והמוטוריות, ובסופו של דבר לנזקים בלתי הפיכים. העותרת נוקבת בשמותיהם של ארבעה אסירים, שפנו אליה בבקשת סיוע. העותרת פנתה לגורמי הטיפול הרלוונטיים, ודרשה מהם לבחון את עמידת מר"ש בדרישות משרד הבריאות. קצין הרפואה הראשי של שב"ס השיב לעותרת כי הוא בוחן את אתגר הטיפול באסירים סיעודיים במטרה למצוא פתרון מיטבי. משלא קיבלה העותרת מענה נוסף לפנייתה, הגישה את העתירה דנן.

2.

המשיבים טוענים בתגובתם, כי דין העתירה להידחות. לטענתם, ובניגוד לנטען בעתירה, האסירים המוחזקים במר"ש, ככלל, אינם חייבים באשפוז על פי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים. לולא היה מדובר באסירים, מרבית המרצים את מאסרם במר"ש היו שוהים בביתם, בין בגפם ובין בסיועם של אחרים, והיו מטופלים במרפאה רגילה או מרפאת חוץ, לפי הצורך. האסירים מרצים את מאסרם במר"ש משום שיש להם צרכים רפואיים מיוחדים המצריכים טיפול או תנאים שקשה לספקם במסגרת בית הסוהר, דוגמת אסירים הנזקקים לטיפולי דיאליזה מספר פעמים בשבוע, אסירים הנדרשים לקביים או מרותקים לכסא גלגלים, אסירים עיוורים, אסירים המתאוששים מניתוחים, וכן אסירים בעלי פצע פתוח הזקוקים להחלפה תדירה של תחבושות ולסביבה סטרילית יותר. אף על פי כן, שב"ס מאשר כי בכל זמן נתון אכן מוחזקים במר"ש בין שלושה לתשעה אסירים העונים להגדרה מקצועית-רפואית של אדם סיעודי. במועד הגשת העתירה עונים על ההגדרה ארבעה אסירים כאלה בלבד. נוכח האמור, טוענים המשיבים, כי העתירה מבוססת על תפיסה מוטעית של העותרת את מר"ש ואת האסירים המוחזקים בו. בעוד שהעותרת סבורה שמר"ש הוא בית חולים או מרפאה שמוחזקים בהם אסירים סיעודיים, בפועל אין מדובר באפיון נכון של מר"ש. אסירים הזקוקים לאשפוז, ככלל, מאושפזים במסגרות מתאימות מחוץ למערכת הכליאה. המר"ש אינו בית חולים, כי אם מתקן כליאה שניתנים בו שירותים רפואיים מתוגברים למי שזקוק לכך, בהתאם לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר. מטעם זה, ובניגוד לנטען בעתירה, אין להחיל עליו את הקריטריונים החלים על בתי חולים לעניין התקינה הנדרשת. לבסוף טוענים המשיבים, כי הצוות המופקד על ניהול מר"ש ראוי ומתאים לכלל צרכי האוכלוסייה השוהה בו, לרבות האוכלוסייה הסיעודית.

3.

דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. על אף שהעתירה נוקבת בפרטיהם של ארבעה אסירים שלפי הנטען אינם מקבלים טיפול רפואי סיעודי נאות, אסירים אלה לא ראו לנכון לפנות בעצמם לבית המשפט במסלול המיועד לכך, דהיינו הגשת עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי המוסמך ב"ענין הנוגע למאסרו או למעצרו" של אסיר, מכוח סעיף 62א ל פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (השוו: בג"ץ 669/10 עותמאן מוסא נ' שירות הביטחון הכללי (לא פורסם, 1.2.2010)). גם אם העתירה מעלה שאלות עקרוניות, שיש להן השלכה פוטנציאלית על עניינם של אסירים נוספים, אין מניעה כי תתברר בבית המשפט המחוזי. באת כוחה המלומדת של העותרת תוכל לייצג את עניינם של אסירים אלה גם בפני בית המשפט המחוזי, ככל שתראה זאת לנכון.

4.

בנסיבות אלו, אנו דוחים את העתירה על הסף, מבלי שאנחנו נדרשים לגופה.

אין צו להוצאות.