פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו
כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
9778/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' עדיאל
העותרים:
1. בורהאן אבו
עלואן
2. נדא אבו עלואן
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת
ישראל - משרד הפנים
2. מנהל הלשכה למינהל אוכלוסין משרד הפנים בנצרת עילית
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד כמאל כמאל
בשם המשיבים:
עו"ד רננה קידר
פסק-דין
השופט י' עדיאל:
העותרים מבקשים להורות למשיבים לאשר בקשתם לאיחוד משפחות ולהעניק לעותרת 2 מעמד של תושבת בישראל.
העותר 1 (להלן - העותר), אזרח ישראלי, נישא בשנת 1994 לעותרת 2 (להלן - העותרת), תושבת השטחים, ונולדו להם 3 ילדים. ביום 27.1.95 הגישו העותרים למשרד הפנים בקשה לאיחוד משפחות. תגובת משרד הפנים נשלחה ביום 4.9.96, לפיה נדחתה הבקשה. ביום 25.8.03 פנה בא כוח העותרים למשרד הפנים בבקשה לקבלת תעודת זהות עבור העותרת. הלשכה למנהל אוכלוסין בעפולה הודיעה לב"כ העותרים, בתגובה, כי בקשת העותרים נדחתה עוד בשנת 1996 והתיק בעניינם נסגר. ביום 6.9.03 פנה ב"כ העותרים ללשכה למנהל האוכלוסין בשנית וביקש לברר את הסיבה בשלה נדחתה הבקשה. במענה לפנייה זו נמסר, ביום 10.9.03, כי בקשת העותרים נדחתה מסיבות ביטחוניות, וכי אם ברצונו לחדש את הבקשה יוכל להגיש פנייה שתטופל בהתאם לנהלים הקיימים. ביום 7.2.04 הגישו העותרים בקשה חדשה לאיחוד משפחות. בקשת זו נדחתה ביום 28.7.04, מכוח החלטת הממשלה מיום 12.5.02 (להלן - החלטת הממשלה) וחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) תשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה).
לטענת העותרים, ההודעה בדבר הסירוב לבקשתם משנת 1995 לא נשלחה אליהם בזמן אמת, אלא רק לאחר פנייתו של בא כוחם בשנת 2003. על כן יש לדון בבקשתם זו בהתעלם מהחלטת הממשלה. לחילופין נטען, כי יש לדון בבקשתם השנייה לאיחוד משפחות לפי החריג שבסעיף 3(1) להוראת השעה, לפיו אין להפריד ילד עד גיל 12 מהורהו השוהה כדין בישראל. העותרים טוענים גם נגד חוקיותה של החלטת הממשלה.
לטענת המשיבים, ההודעה מיום 4.9.03 נמסרה לעותרים באותה כתובת שאלו ציינו בבקשתם, אליה נשלחו ובה התקבלו הודעות אחרות ממשרד הפנים ומהביטוח הלאומי. על כן, העתירה לוקה בשיהוי באשר היא מוגשת 7 שנים לאחר דחיית בקשתם הראשונה, ובחוסר ניקיון כפיים בשל אי הגילוי, כי בקשתם נדחתה מסיבות ביטחוניות. אשר לבקשה החדשה, טוענים המשיבים, כי בקשה זו הוגשה לאחר החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה, ועל כן לא ניתן לטפל בה כיום.
ככל שהעתירה נוגעת לבקשת איחוד המשפחות אשר הוגשה בשנת 1995, מקובלת עלי עמדת המשיבים, שיש לדחותה בשל שיהוי. על העותרים היה לעתור כנגד הסירוב בסמוך לקבלת הודעת הסירוב, ומשחלפו למעלה משבע שנים ממועד מתן ההודעה, העותרים אינם יכולים לתקוף כיום את אותו סירוב (השוו: בג"צ 4601/04 בדיר נ' שר הפנים (טרם פורסם); בג"צ 10191/03 תמאדר נ' שר הפנים (טרם פורסם)). יתר על כן, הזמן הרב שחלף מאז הגשת הבקשה ודחייתה אינו מאפשר כיום לברר את התשתית העובדתית שעמדה בבסיס החלטת המשיבים. (ראו: בג"ץ 2186/04 חציב נ' שר הפנים (טרם פורסם); בג"ץ 2283/04 זיוד נ' שר הפנים (טרם פורסם)). אף אם נקבל את טענת העותרים, לפיה הם לא קבלו את הודעת הסירוב הראשונה, גם אז רובץ לפתחם שיהוי בן שבע שנים הנעוץ במחדלם מלפעול בעניין זה עד כה.
יש לדחות גם את טענת העותרים בעניין תחולת הסייג המנוי בסעיף 3(1) לחוק הוראת השעה על בקשתם (השנייה). שכן סייג זה נועד למנוע הפרדה של ילד מהורה השוהה בישראל כדין, ואילו העותרת 2 אינה שוהה בישראל כדין. ההלכה לעניין זה היא ש"אין לזר זכות לקבל מעמד בישראל מכוח ילדיו שכן קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו" (ראו: בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים , פ"ד מו(4) 505; בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים , פ"ד נו(6) 289).
טענות העותרים הנוגעות לחוקתיות החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה, נדונות כיום בפני בית משפט זה במסגרת עתירות עקרוניות (בג"צ 4022/02, בג"צ 4608/02, בג"צ 7052/03 ובג"צ 7102/03). זכותם של העותרים שמורה להם לשוב ולפנות לבית המשפט, ככל שתהא בידיהם עילה לכך, לאחר הינתן פסק-דין בעתירות אלו.
התוצאה היא שהעתירה נדחית על הסף.
ניתן היום, י"א בניסן תשס"ה (20.4.2005).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט