בע"מ 1613/20 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.9.2019 (עמ"ש 46489-07-17, סגני הנשיא י' שנלר ו- ק' ורדי והשופטת ע' רביד ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 6.6.2017 (תמ"ש 18846-01-16, השופט א' שני ).

2.

מקורו של ההליך דנן בסכסוך שהצדדים לו הם חמות וכלתה לשעבר – המבקשת והמשיבה בהתאמה – בנוגע לזכויות בחלקת מקרקעין (להלן: החלקה ). מבלי לפרט, יצוין כי החלקה נרשמה על שמה של המשיבה, וכי בשנת 2005 נחתם בין הצדדים מסמך הנחזה להיות הסכם מכר (להלן: הסכם המכר ). בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי היא זכאית לכך שהזכויות יועברו על שמה, והמשיבה, לעומת זאת, התכחשה לכך שחתמה על הסכם המכר. עוד יצוין, כי בין המשיבה לבנה של המבקשת נערך הסכם גירושין המורה, בין היתר, כי החלקה מיועדת לשמש לטובת בנותיהם (להלן: הסכם הגירושין ).

3.

ביום 11.1.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה ובה עתרה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו היא בעלת הזכויות בחלקה וכן לאכיפת ביצועו של הסכם המכר. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה וקבע כי בין הצדדים אכן נערך חוזה מחייב. בית המשפט לענייני משפחה קבע, בין היתר, כי לא ניתן לשלול בוודאות את האפשרות שהמשיבה אכן חתמה על הסכם המכר, וכי מכל מקום "זעקת ההגינות" מחייבת להכיר בתוקפה של העסקה. לנוכח האמור, בית המשפט לענייני משפחה הורה על אכיפת הסכם המכר, ובהתאם על רישומה של הערת אזהרה על זכויותיה של המבקשת במרשם המקרקעין.

4.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי מהימנותו של הסכם המכר לא הוכחה כדבעי ועל כן אין לאוכפו. כן נקבע, כי אף לא הוכח שנכרת הסכם בעל-פה בין הצדדים, וכי טענתה של המבקשת שההסכם אכן נכרת, הנסמכת על דברי בנה, כלל לא הוכחה בעדות מטעמו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בהתחשב בהסכם הגירושין, הנפגעות בפועל מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הן הבנות, וזאת מבלי שהן היו צד להליך. בהקשר זה, צוין כי ממילא המשיבה לא תוכל לממש את הזכויות בחלקה, לנוכח האמור בהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי החלקה תשמש לתועלת הבנות בהתאם להסכם הגירושין, וכי ככל שבוצע שינוי ברישום יש לבטלו ולהחזיר את הרישום על שמה של המשיבה.

5.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשת עותרת להשלמת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על דרך של מתן הוראות אשר יבטיחו את זכויות הבנות בחלקה, לצד מינוי אפוטרופוס לבת שעודנה קטינה. לשיטתה של המבקשת, הסוגיה של הבטחת זכויותיהן של הבנות עמדה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי ועל כן היה עליו להורות כי הזכויות בחלקה יירשמו על שמן או לכל הפחות כי תירשם הערת אזהרה לטובתן. אשר לזכויותיה שלה בחלקה, המבקשת מוסיפה וחוזרת על טענותיה בהליכים הקודמים. עוד טוענת המבקשת, כי ממילא לא היה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה שנסמכו על התרשמותו הבלתי אמצעית מהצדדים.

6.

בהחלטתי מיום 19.5.2020 הוריתי למבקשת להבהיר האם הסעדים המבוקשים על-ידה בכל הנוגע לזכויותיהן של הבנות התבקשו גם בערכאות הקודמות. ביום 24.5.2020 המבקשת הגישה תגובה ובה ציינה כי לא עשתה כן, אך הוסיפה כי הסוגיה זכתה למעשה להתייחסות בבית המשפט המחוזי.

7.

בהתאם להחלטתי מיום 25.5.2020, ביום 15.6.2020 הגישה המשיבה את תשובתה ובה היא טוענת כי יש לדחות את הבקשה. בעיקרו של דבר, המשיבה סומכת את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי המבקשת פועלת בשמו של בנה אשר חוזר ומנסה לגזול ממנה את החלקה במרמה. לשיטת המשיבה, הסעד המבוקש על-ידי המבקשת לא נתבע בערכאות הקודמות ולמעשה אף עומד בסתירה לסעד שהתבקש בתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה, באופן שמהווה הרחבת חזית אסורה. כן נטען, כי ממילא סעד זה נוגע לבנות אשר אינן צד להליך דנן והמבקשת אף אינה זכאית לייצגן.

8.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התשובה לה הגעתי ל כלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. פסקי דינן של הערכאות הקודמות במקרה זה נסבו על ממצאים עובדתיים הנטועים היטב בנסיבות המקרה ועל יישומו של הדין הקיים, והבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. די בכך כדי לדחות את הבקשה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עוד יש לציין, כי העובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור (ראו: בע"ם 946/20 פלוני נ' פלוני , פסקה 6 (8.3.2020); בע"ם 6045/19 פלונית נ' פלוני , פסקה 9 (20.10.2019)). על כך יש להוסיף כי הגם שהבקשה דנן התמקדה, כאמור, במה שהמבקשת הגדירה כהבטחת זכויותיהן של הבנות, הן עצמן אינן צד להליך, ואף מקובלת עליי טענתה של המשיבה כי סוגיה זו חורגת מגדרם של ההליכים הקודמים ומן הסעדים שהתבקשו בהם מלכתחילה.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 4,000 שקל.