בע"מ 176/19 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 11.12.2018 (רמ"ש 40085-11-18, השופטת ו' פלאוט ) . בית המשפט המחוזי קיבל בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון מיום 11.11.2018 (תמ"ש 4481-10-11, סגנית הנשיאה ר' מקייס ), ובהמשך לכך קיבל את הערעור לגופו.

2.

המבקש והמשיבה הם בני-זוג לשעבר שנישאו בשנת 2002 בנישואין אזרחיים בקפריסין, ובשנת 2015 נישואיהם הותרו בבית המשפט לענייני משפחה (תה"ן 2969-09-14). לכל אחד מהם ילדים מנישואין קודמים, ובנוסף לכך הם הורים לשני ילדים משותפים שעודם קטינים. כמו כן, הצדדים הם בעלים של בית ששימש כבית המגורים של המשפחה (להלן: הבית ), הרשום על שמם בחלקים שווים.

3.

הסכסוך בין הצדדים הניב הליכים משפטיים רבים, שאין זה המקום לפרטם. בין היתר, הליכים אלו כללו גם צווי הגנה שניתנו על ידי בית משפט לענייני משפחה לבקשת המשיבה בשל טענות בדבר אלימות מצד המבקש. שני הצווים, שניתנו בשלבים שונים של הסכסוך, בוטלו לבסוף בהסכמת הצדדים (ה"ט 4521-10-11; ה"ט 23013-06-12). ההסכמה לעניין ביטול צו ההגנה השני כללה התחייבות הדדית לפיה המבקש לא ייכנס לבית והמבקשת תעביר לו סכום של 50,000 שקלים.

4.

הליך נוסף שהתנהל בין הצדדים נסב על תביעה שהגישה המשיבה בשנת 2011 ובה עתרה למתן צו הצהרתי ביחס לזכויותיה בבית. ביום 4.6.2018 הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על כניסת המבקש אל הבית, וזאת לאחר שהמבקש הודיע על כוונתו לחזור ולהתגורר במרתף הבית. בבקשתה, המשיבה טענה כי המבקש הוא אדם מסוכן שהיה אלים כלפיה וכלפי בנותיה ואף הורשע בעבר בשל כך. המשיבה הוסיפה והטעימה כי היא נושאת בתשלומי המשכנתה לבית לבדה, כי המבקש מתגורר בבית פרטי עם בת-זוגו הנוכחית, וכי שכר הדירה שאותו הוא משלם הובא בחשבון במסגרת הסדר המזונות. לעומת זאת, המבקש הכחיש את הטענות שייחסו לו אלימות, וטען כי הוא מתגורר בקרוואן קטן, ולא יכול לעמוד בתשלום דמי המזונות לצד שכר הדירה. המבקש הדגיש עוד כי הכניסה למרתף היא חיצונית ונפרדת מיתר הבית, וכי בהסכמות הקודמות ביחס לסוגיה הועברו לו כספים המגיעים לו כדמי שימוש עבור חלקו בבית.

5.

החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בסוגיה זו היא העומדת ביסוד ההליך דנן. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה וקבע כי המבקש רשאי להתגורר במרתף הבית בלבד – תוך הטלת איסור על כניסתו לבית עצמו. בהתייחסו לשיקולים הרלוונטיים באשר לסיכויי התביעה ומאזן הנוחות בית המשפט לענייני משפחה הבהיר שטענותיה של המשיבה במסגרת התביעה הרכושית אינן משוללות יסוד, אך קבע כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לצדו של המבקש, אשר מורחק מהבית כבר כשבע שנים הגם שמחצית מהזכויות שייכות לו. בית המשפט לענייני משפחה הדגיש עוד כי הבית מאפשר את מגוריהם של שני הצדדים בו תוך הפרדה ביניהם, וכי כל אי-נוחות שתיגרם למשיבה בשל כך תהא מינורית לעומת הפגיעה הקשה בזכויות המבקש.

6.

המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, דן בה כבערעור ואף קיבל את הערעור לגופו. בהתאם לכך, הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו האוסר על כניסתו של המבקש לבית. בראש ובראשונה, בית המשפט המחוזי התייחס לכך שבית המשפט לענייני משפחה לא דן באופן מפורש בהחלטתו בטענות בדבר מסוכנותו של המבקש, וכן לכך שלא הונחו בפניו חוות דעת רלוונטיות בעניין ושלא נבחנה טובת הילדים המתגוררים בבית. בנוסף, בית המשפט המחוזי הבהיר כי בית המשפט לענייני משפחה לא ייחס משקל לכך שמדובר בבני זוג שנישואיהם כבר פקעו. בנוסף, בית המשפט המחוזי הדגיש כי המרתף הוא חלק מהבית וכי יש להם חצר משותפת. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי ראוי היה לדון בהיבט הממוני של ההגבלה, אך הוסיף כי בפועל המצב שנוצר הוא מאוזן בהתחשב בכך שהמשיבה נושאת בתשלומי המשכנתה על הבית במלואם.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתערב בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, הבקיא ברזי הסכסוך הארוך בין הצדדים. המבקש מוסיף וטוען כי בכך חרג בית המשפט המחוזי מן ההלכה לפיה ההתערבות בהחלטות שעניינן סעדים זמניים היא מצומצמת, וכי אף לגוף הדברים הכרעתו היא חריגה, בין השאר, משום שהדיר אותו משימוש בבית ללא פיצוי מתאים. המבקש מטעים כי המקרה דנן משליך על מקרים נוספים שבהם בן-זוג עוזב את ביתו במסגרת הליכי גירושים. מעבר לכך, המבקש שב ומכחיש את הטענות ביחס לאלימות מצדו וטוען לחוסר אמינותה של המשיבה, ומנגד חוזר על טענותיו לעניין מצבו הכלכלי הקשה והפגיעה בזכויותיו הקנייניות.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטות שעניינן סעד זמני היא מצומצמת במיוחד (ראו: רע"א 8533/10 המועצה המקומית קריית טבעון נ' בלומברג , פסקה 3 (9.1.2011); רע"א 8203/18 ברוקנר נ' שטרית , פסקה 4 (13.12.2018)). הגם שרגישותה של הסוגיה לא נעלם מעיני, לא השתכנעתי כי הבקשה עומדת באמת מידה מחמירה זו. לא למותר לציין כי העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא הגיעו לאותה התוצאה אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012). לצד דברים אלו, כל שנותר הוא להצטרף לתקוותו של בית המשפט המחוזי כי ההתדיינות בין הצדדים בסוגיות הרכושיות תסתיים במהירות ראויה.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.