בע"מ 2845/11 פלוני נ. פלוני

1.

עניינה של הבקשה שבפני בתנאים הכספיים שהושתו לצורך ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד קטין, בנם של בעלי הדין, תנאים אשר התנה בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, ואשר אושררו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק רמ"ש 52068-01-11 מתאריך 13.3.2011 (כב' השופטת י' שטופמן ).

2.

המבקשת והקטין, בן חמש שנים וחצי הם בעלי אזרחות גרמנית וצרפתית, והמשיב – בעל אזרחות ישראלית. המבקשת והמשיב אינם נשואים זה לזו, והם מנהלים מאבק רב שנים על משמורת ילדם – בגרמניה, צרפת, קנדה, ועתה גם בישראל. בחודש מאי 2010 חתמו הצדדים בקנדה על הסכם לפיו יגיעו המבקשת והקטין לישראל לתקופת ניסיון בת שנתיים, אך מתוך מטרה לבסס את מקום מגוריו הקבוע של הקטין בישראל, לטובתו ולרווחתו (להלן: ההסכם ). ההסכם הסדיר, בין היתר, את סוגיות המשמורת וביקוריו של הקטין בחו"ל. ההסכם אושר בבית משפט בקנדה ובחודש יוני 2010 הוכר בבית המשפט לענייני משפחה בישראל כפסק דין תקף לפי חוק אכיפת פסק חוץ, התשי"ח-1958 . בהתאם להסכמת הצדדים, הופקד דרכונו של הקטין בנאמנות אצל הרב רודרמן.

3.

בחג סוכות תשע"א, בתאריך 1.10.2010, מספר שבועות לאחר הגעת המבקשת והקטין לישראל, הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה דחופה במעמד צד אחד למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטין. בבקשה נטען כי כאשר הגיע המשיב כדי לקחת את בנו מן הגן גילה כי בנו כלל לא הובא אותו יום לגן על-ידי המבקשת, כי המשיב איננו מצליח לאתר את המבקשת, וכי מבירור גילה, לטענתו, שהמבקשת הצליחה להוציא בעורמה את דרכונו של הקטין מידי הרב רודרמן. המבקש הביע חששו כי המבקשת מנסה להבריח את הקטין מישראל לצמיתות. על יסוד האמור ניתן למשיב צו כמבוקש (להלן: הצו ). בערבו של אותו יום ומכוחו של אותו צו נעצרו המבקשת והקטין, כשהם על סיפונו של מטוס שעמד להמריא לגרמניה, והורדו ממנו.

4.

המבקשת עתרה לביטול הצו, תוך שהיא טוענת כי ההסכם מתיר את הוצאתו של הקטין לחופשה ולביקור אצל אמה החולה של המבקשת, ומציגה את גרסתה באשר לאירועי חג הסוכות תשע"א, לפיה כלל לא ניסתה להוציא את בנה מישראל בעורמה ובכוונה שלא לשוב עמו ארצה, ואף יידעה את המשיב על כוונותיה לצאת לחופשה בחו"ל. בתום דיונים במעמד הצדדים, הורה בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת א' ז'יטניצקי רקובר ) על ביטול הצו, אך זאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית לטובת המשיב בסכום של 400,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי בהתאם להסכם המבקשת אכן רשאית לצאת עם בנה לחופשה מחוץ לישראל. עם זאת קבע בית המשפט הנכבד כעניין שבעובדה כי המבקשת הוציאה את דרכונו הגרמני של הקטין מידי הרב רודרמן וניסתה לצאת בתרמית מישראל, ללא ידיעת המשיב. בית המשפט הוסיף כי יש להבטיח שהקטין ישוב ארצה ונוכח החשש הכבד הנובע מהתנהלות המבקשת, אין מנוס מהתניית ביטולו של הצו בהפקדת ערבויות מתאימות, כאמור לעיל.

5.

המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו למתן רשות ערעור על ההחלטה האמורה, תוך שהיא טוענת, בין היתר, כי אין בידה אמצעים כספיים להעמדת הערבות הבנקאית. בקשתה זו נדחתה, בהחלטתה של כב' השופטת י' שטופמן , מתאריך 13.3.2011. בית המשפט הנכבד קבע בהחלטתו, בין היתר, כך:

"אכן, ההסכם שנכרת בין הצדדים מאפשר גמישות תנועה של המבקשת והקטין. יחד עם זאת, אינני יכולה להתעלם מכך שבמהלך חופשת הסוכות נעשה ע"י המבקשת נסיון לצאת את הארץ כנגד רצונו של המשיב, ובלא החלטת ביהמ"ש המוסמך. בלא להתייחס כלל לגרסת המשיב, אלא בהתייחס לעובדות שאינן יכולות להיות שנויות במחלוקת, נראה כי אכן [המבקשת] פנתה לשגרירות גרמניה ועתרה לסייע לה לקבל את הדרכונים המופקדים בנאמנות, וזאת על מנת שתוכל לשכור דירה למגוריה ולמגורי הקטין. ביום 1.10.10 הגיעו נציגי השגרירות הגרמנית בשליחות האם לבית הרב רודרמן, שהחזיק בדרכונים בנאמנות. נציגי השגרירות הגרמנית דרשו מהרב את דרכונו של הקטין והדרכון הועבר לידיהם. כבר למחרת, ביום 2.10.10, ניסתה המבקשת לצאת עם הקטין בטיסה לפרנקפורט. נראה לי כי פניית המבקשת להשגת הדרכונים באמצעות נציגי שגרירות גרמניה מעוררת חשש כבד כי אכן היה בכוונת המבקשת להבריח את הקטין אל מחוץ לגבולות הארץ. לא שנוי במחלוקת כי המבקשת השתמשה בטיעון בלתי נכון וגייסה את נציגי השגרירות, בטענה כי אין לה מקום מגורים ואיננה יכולה להירשם בבית מלון בישראל, ללא הדרכונים. למרות זאת, למחרת קבלת הדרכון כבר מצאה המבקשת את דרכה לטיסה לפרנקפורט יחד עם הקטין. כאמור, אירוע זה מעורר חשש כבד כי אכן ניסתה המבקשת להבריח את הקטין אל מחוץ לגבולות הארץ".

בית המשפט הוסיף עוד כי המבקשת הגישה בינתיים תביעה לבית המשפט לענייני משפחה להתיר לה להגר עם הקטין לחו"ל (להלן: תביעת ההגירה ), שמחזקת את החשש שאין למבקשת כל כוונה לשוב עם בנה לישראל. בית המשפט ציין כי אין בידו לקבוע מסמרות בשאלת מצבה הכלכלי של המבקשת (לגביו טען המשיב כי למעשה המבקשת היא בעלת נכסים רבים בחו"ל, עליהם נמנעה מלהצהיר), אך הוסיף כי בכל מקרה נדרשת ערובה משמעותית להחזרת הקטין לישראל.

6.

עתה עותרת המבקשת למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וטוענת כי הגבלתה מלהוציא את בנה מישראל עומדת בניגוד להסכם. היא חוזרת לצורך זה על עיקרי טענותיה בערכאות דלמטה. המשיב, בתשובתו המפורטת, סומך ידיו על החלטות הערכאות דלמטה.

7.

דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות . הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן אלא במקרים נדירים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית והשלכות רחבות, החורגות מנסיבותיו של המקרה הבודד (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 127-126 (1982)). על אחת כמה וכמה כך, כאשר המחלוקת איננה נסבה על החלטה המסיימת את הדיון בתיק, כי אם על סעדים זמניים בגדרי ההליך (ראו: רע"א 8043/10 חדד נ' שטייניץ , בפיסקה 5, והאסמכתאות שם (לא פורסם, 4.11.2010); רע"א 6581/10 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (לא פורסם, 16.3.2011)). המקרה הנוכחי ודאי איננו נמנה עם החריגים לכלל האמור. בית המשפט לענייני משפחה שמע את בעלי הדין וקבע עובדתית את שקבע. בית המשפט המחוזי הנכבד צלל אף הוא לעומקו של הסכסוך שבין הצדדים, ובהחלטתו המפורטת ראה לדחות את הבקשה הראשונה למתן רשות ערעור. אין כל הצדקה לכך שעתה יידרש בית משפט זה להיכנס אף הוא לעובי הקורה ולברר את טענותיהם הסותרות של בעלי הדין, כאשר המחלוקת שבין הצדדים היא נחלתם שלהם בלבד, והיא נעדרת חשיבות ציבורית, או עקרונית.

8.

למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשה ממילא היה להידחות אף לגופה, שכן לא מצאתי הצדקה להתערבות בהנמקתו ובמסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו, כמפורט בהרחבה לעיל. מבלי לקבוע מסמרות, הרי שחרף כל הסבריה של המבקשת, התנהלותה בחג הסוכות אכן מותירה חשש כבד באשר לכנות כוונתה לשוב עם בנה הקטין לישראל, לאחר שהתגלע סכסוך חריף בינה לבין המשיב בדבר יציאת הקטין לחו"ל (כעולה מתכתובות הדוא"ל שהיא עצמה צירפה). עיון בתביעת ההגירה שהגישה המבקשת רק מחזק את החשש האמור. חשש זה יש בו בנסיבות, כפי שנתבררו עד הנה, כדי להצדיק את התניית ביטולו של צו עיכוב היציאה מן הארץ – בערבויות הולמות. אוסיף, כי ניסיונה של המבקשת להיתלות בהסכם כמבסס את זכויותיה, תוך שבד בבד היא חותרת לביטולו של אותו הסכם ממש בגדרי תביעת ההגירה שהגישה, בטענה כי נכפה עליה –

איננה מניחה את הדעת.

9.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי דינו של המשיב, בסכום של 7,500 ש"ח.