רע"א 6581/10 שמואל אחימן נ. המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי ), בגדרו נתקבל ערעור המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א' קפלן ), וניתן למשיבה צו מניעה זמני, לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, שיזם המבקש כנגד המשיבה.

לא אחזור כאן על כל פרטי המחלוקת שבין הצדדים, שעיקרם נסקר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אלא אציין בתמצית את הנתונים העיקריים הדרושים להכרעתי.

2.

המבקש הגיש בשנת 1995 תובענה לבית משפט השלום בחדרה, שבגדרה עתר לסעד שלפיו בית המשפט יאסור על המשיבה: "לחבר את מערכת הצינורות שהותקנה בחלקת [המבקש] למערכת אספקת המים" של המשיבה. בשנת 1996 הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, שלפיו המשיבה (ובעלי דין נוספים באותה תובענה) התחייבו "להחזיר את המצב בחלקותיו של המבקש לקדמותו וזאת תוך 35 יום מהיום", שאם לא כן יישאו בפיצוי של 500 ש"ח לכל יום פיגור (להלן: פסק הדין ). המבקש פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיבה, לגביית סכום בסך של כשני מיליון ש"ח, בטענה שהמשיבה לא מילאה מזה זמן אחר פסק הדין. המשיבה טענה, בגדרי בקשה בטענת "פרעתי", כי מילאה את החיוב שבפסק הדין, שכן צנרת המים שעליה נסבה תובענת המבקש – הוצאה על-ידה זה מכבר. המבקש טען שבכך לא די, שכן המשיבה הניחה בחלקתו גם צינורות ביוב, שלא כדין, אשר לא הוצאו, כך שהמצב בחלקתו לא הוחזר לקדמותו. לאחר גלגולים שונים של דיונים בבקשת המשיבה, הגישה המשיבה לבית משפט השלום תובענה בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר כי מילאה את החיוב שעל פי פסק הדין. בגדר הליך זה היא הגישה בקשה לסעד זמני, שלפיו יורה בית משפט השלום על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בתובענת המשיבה.

3.

בית משפט השלום דחה את הבקשה לצו מניעה זמני. הוא קבע כי בין בעלי הדין קיימת מחלוקת עובדתית – האם בעת מתן פסק הדין היו בשטח גם צינורות הביוב אם לאו, וכי לא ניתן לעת הזו לקבוע שהצנרת הקיימת בשטח נוספה לאחר שהמשיבה השלימה את "ניקוי השטח" של המבקש. מבחינת מאזן הנוחות, נקבע, כי הוא איננו נוטה לטובת המשיבה, שכן הסכום הנתבע בהליכי ההוצאה לפועל הוא נומינלי, והוא הולך ונשחק.

4.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה. בתום דיון במעמד הצדדים בטענותיהם של בעלי הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי הצדדים ינסו למצות את ההליכים ביניהם בדרכי שלום, ואם לא תצלח דרכם – תינתן החלטה. משהסדר לא נסתייע – ניתנה החלטה. בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור (כאמור בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות )), לקבל את הערעור, וליתן צו מניעה כמבוקש. בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנה 362 לתקנות, היה על המשיבה להראות לבית המשפט השלום קיום של: "ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תובענה", וקבע כי המשיבה עמדה בנטל זה. בית המשפט קבע כי יש ממש בטענת המשיבה, שלפיה כל שעתר לו המבקש בתובענתו המקורית היה לאסור על המשיבה לחבר את צנרת אספקת המים. מכאן, שיש ראיות מהימנות לכאורה לטענת המשיבה, שלפיה החובה ל"החזרת המצב לקדמותו", כאמור בפסק הדין – חובה שהפרתה מזכה את המבקש בפיצוי המוסכם – לא נסבה כלל על סוגיית צינורות הביוב, אלא על צינורות המים בלבד. קיומה של מחלוקת בין הצדדים בסוגייה זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא די בה כדי להביא לדחיית הבקשה. מאזן הנוחות, כך עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, אף הוא איננו נוטה לטובת המבקש.

מכאן הבקשה שבפניי.

5.

המבקש מתמקד בבקשתו בניסיון לשכנע כי לגוף הדברים, הצדק עימו במחלוקת עם המשיבה, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי עובדתית ומשפטית כאחד. מבחינה דיונית מלין המבקש על כך שבית המשפט החליט לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולהכריע בערעור, אף שלבעלי הדין לא ניתנה האפשרות להביע עמדתם באשר לנקיטת דרך דיונית זו, כמצוות תקנה 410 לתקנות.

6.

המשיבה, בתמצית, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וגורסת כי אין כל מקום לדון בסוגיית צו המניעה הזמני ב"גלגול שלישי".

7.

לאחר נטילת רשות, הגיש המבקש תגובה לתשובת המשיבה, שבגדרה הוא שב ומתעמת בעיקר עם טענותיה העובדתיות של המשיבה. המבקש טוען עוד כי הדיון בבקשתו, ב"גלגול שלישי" חיוני בעיקר לשם מניעת עיוות דין, שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לטענתו בחוסר סמכות, וכן משום שהמשיבה כלל לא היתה רשאית להגיש את תובענתה הנוכחית לבית משפט השלום, לסברתו.

8.

דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות . הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן אלא במקרים נדירים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית והשלכות רחבות, החורגות מנסיבותיו של המקרה הבודד (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 127-126 (1982)). על אחת כמה וכמה כך, כאשר המחלוקת איננה נסבה על החלטה, שסיימה את הדיון בתיק, כי אם על שאלות של מתן סעדים זמניים בגדרי ההליך (ראו: רע"א 8043/10 חדד נ' שטייניץ , בפיסקה 5, והאסמכתאות שם (לא פורסם, 4.11.2010)).

המקרה הנוכחי ודאי איננו נמנה עם החריגים לכלל האמור, שכן הסוגייה שבמחלוקת מצויה בד' אמותיו של הסכסוך הפרטי שבין הצדדים. אעיר, כי טענת המבקש, שלפיה המשיבה כלל לא היתה רשאית להגיש את תובענתה ודאי איננה עילה לדיון במחלוקת ב"גלגול שלישי". בפרט כך הוא הדבר שעה ששאלת הסמכות לא היא שנידונה בשתי הערכאות הקודמות, וכאשר המדובר בטענה (שאינני מחווה בה כל דעה לגופה), אשר יכולה להתברר בגדרי בקשה למחיקת ההליך, אם המבקש יגיש בקשה כזו.

אשר לטענת המבקש, שלפיה פסק הדין, נשוא הבקשה, ניתן בחוסר סמכות, משלא ניתנה האפשרות למבקש להתנגד לדיון בבקשה כבערעור, כאמור בתקנה 410 לתקנות: עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מגלה כי הצדדים טענו באריכות לגוף הדברים, ולא לשאלת ההצדקה למתן רשות ערעור, טרם שבית המשפט הודיע כי ייתן החלטה בתיק, אלא אם הצדדים יגיעו לפשרה. במצב דברים זה יש לקבוע כי למבקש ניתנה, גם אם במשתמע, ההזדמנות להתנגד למתן רשות הערעור ולדיון בבקשה בהתאם לתקנה 410 לתקנות, והוא לא ניצלה, אלא העדיף לטעון לגוף הדברים. זכותו הדיונית של המבקש – לא נפגעה איפוא (ראו: רע"א 6907/97 קסוואני נ' מימון (לא פורסם, 19.1.1998)). עם זאת, מובן שעדיף שבית משפט שלערעור יורה מפורשות למשיב בבקשה למסור את התייחסותו הפורמלית לאפשרות שהבקשה למתן רשות ערעור תידון כערעור, כאמור בתקנה 410 לתקנות, ובכך יהיה כדי להסיר מכשולים דיוניים מיותרים (ראו: עניין קסוואני הנ"ל).

9.

למעלה מן הצורך אעיר כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. דרך ניתוחו של בית המשפט המחוזי את נטל ההוכחה, הרובץ על המבקש צו מניעה זמני, מקובלת עליי, וכך אף קביעתו כי המשיבה עמדה באותו נטל. אוסיף, כי שאלת חובתה של המשיבה להסיר את צינורות הביוב משטחו של המבקש לחוד, ושאלת תחולתו של הפיצוי המוסכם בין הצדדים גם על מצב של אי-הסרת אותם צינורות ביוב (להבדיל מצינורות המים) – לחוד. אעיר, כי אף שתובעתו של המבקש כללה עתירה לסילוק "כל חפץ" משטחו (סעיף 18 לתובענתו), הרי שלכאורה היא נסבה על סוגיית הנחתם של צינורות המים (סעיפים 15 ו-19 לתובענתו), כך שיש בסיס לכאורה לטענת המשיבה, שהסכם הפשרה ל"השבת המצב לקדמותו", והפיצוי המוסכם על פי הדברים, איננו חל כלל אף על הוצאת צינורות הביוב, שיש גם מחלוקת מתי כלל הונחו. לפיכך ראוי אמנם שהליכי ההוצאה לפועל, שיזם המבקש, יעוכבו עד שתוכרע המחלוקת בין בעלי הדין בסוגייה האמורה.

10.

הבקשה למתן רשות ערעור – נדחית איפוא. המבקש יישא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח.