רע"א 8043/10שלמה חדד נ. ברנרד שטייניץ

1.

המשיבים הינם הבעלים הרשומים של נכס הנמצא בחלקה 31 בגוש 13055 בעיר צפת (להלן: הנכס ). במסגרת הליך שנוהל בין המשיבים לבין מר אלכס בארט (להלן: בארט ) בפני בית משפט השלום בנצרת, ניתן ביום 13.9.09 תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים שלפיה יינתן צו לפינוי בארט מהנכס (להלן: פסק הדין הראשון ). כשנה לאחר מכן, הגיש המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום בנצרת, שבה הוא ביקש סעד הצהרתי שלפיו אין הוא מחויב בפסק הדין הראשון, משום שלא היה צד להליך שבמסגרתו ניתן פסק דין זה. עוד נטען כי יש לו זכויות בנכס, מכוח החזקה רבת שנים והשקעה כספית שביצע בנכס ברבות השנים. בנוסף, טען המבקש כי מדינת ישראל היא הבעלים הרשומים של הקרקע שעליה נמצא הנכס, ולכן אין המשיבים רשאים לפנותו. במקביל להליך העיקרי, עתר המבקש לקבלת צו מניעה זמני נגד פינויו מהנכס, עד להכרעה בתביעתו.

2.

בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ר' נדאף ) דחה את הבקשה לצו מניעה זמני, בקובעו כי המבקש לא הצליח להוכיח כי קיימת לו זכות לכאורית כלשהי בנכס. טענת המבקש שלפיה המשיבים אינם רשאים לפנותו משום שמדינת ישראל היא בעלי הקרקע נדחתה אף היא, הואיל והוא לא צירף את המדינה כצד להליך. עוד נקבע כי המבקש, שהוא דודו של בארט, לא הצליח להראות כי קיימת לו זכות עצמאית במנותק מזכותו של בארט שהוכרעה בפסק הדין הראשון. כמו-כן, נדחו טענותיו של המבקש בדבר השקעות בנכס, משום שנקבע כי אלה לא הוכחו. לבסוף, מצא בית המשפט כי הגשת הבקשה על-ידי המבקש כשנה לאחר מתן פסק הדין הראשון, למרות קשריו ההדוקים עם בארט, גובלת בחוסר תום לב ובשיהוי.

3.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם ) דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום, מבלי שנתבקשה תשובת המשיבים. בית המשפט המחוזי ציין כי טעמי הערכאה הדיונית בהחלטה מקובלים עליו במלואם, וכי אין בטענות המבקש ממש.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני הערכאה הדיונית וערכאת הערעור. בין היתר, הוא טוען כי דחיית טענותיו בדבר השקעות שביצע בנכס היתה שגויה, בין היתר, נוכח העובדה שהמשיבים ויתרו על האפשרות לחקור אותו על תצהירו בהליך בפני הערכאה הדיונית. עוד נטען כי מכיוון שמדובר באדמות מדינה, לא ניתן לתת צו לטובת המשיבים ביחס לפינוי המבקש מהקרקע. בד בבד עם הגשת הבקשה שלפניי, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א

2561/10 זלכה נ' בנק לאומי למשכנתאות (לא פורסם, 9.4.10) ; רע"א 3823/10 אדרי נ' חדד (לא פורסם, 20.5.10)). עניינה של הבקשה שלפניי מוגבל לדל"ת אמותיה של המחלוקת בין הצדדים, ולא עולה ממנה שאלה כללית כלשהי המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". יתר על-כן, נושא הבקשה הינו מתן סעד זמני. ברגיל, תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, והדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 7119/10 דכוור נ' בנק ירושלים בע"מ (לא פורסם, 5.10.10); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.98)). בקשתו של המבקש נבחנה על-ידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, ונדחתה בהחלטות מנומקות כדבעי.

6.

למעלה מן הצורך, יצוין כי גם לגופו של עניין לא מצאתי עילה להתערב בהכרעות הערכאות דלמטה בעניינו של המבקש. המבקש לא הצליח להוכיח בפני הערכאה הדיונית כי יש לו עילת תביעה, ולו ברמה הלכאורית המצדיקה היעתרות לבקשה למתן סעד זמני. טענותיו נטענו בעלמא וללא תימוכין. עוד נמצא כי קיימים שיקולים נוספים שלא להיעתר לבקשה, וביניהם שיהויו של המבקש בהגשת הבקשה שגובל בחוסר תום לב ואי-צירוף משיבים רלוונטיים לבקשה.

נוכח כל האמור, נדחית בקשת רשות הערעור, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.