בע"מ 2900/10 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים שילה – סגן נשיא, נד"ב ודודקביץ) מיום 8.3.10 בעמ"ש 1846-09-07, שניתן על-דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ועל החלטה מיום 23.3.10, הדוחה את בקשת המבקש להבהרת פסק הדין.

ב.

אלה עיקרי הרקע, כעולה מן החומר שבתיק: הצדדים, אחים, הם הבעלים של חנות (המבקש הוא בעלים של שליש מהנכס והמשיב הוא בעלים של שני שלישים), שקיבלו בירושה מאמם. האם התגוררה עובר לפטירתה, במעמד של דיירת מוגנת, בדירה בחיפה. לאחר פטירתה של האם ביקש המשיב כי בית המשפט יטיל צו מניעה, האוסר על כניסת המבקש לדירה. הצו ניתן

על ידי בית משפט השלום בחיפה (השופט בן חורין בת.ה 10815/94 מיום 6.11.94). בית משפט השלום בחיפה (השופט גלובינסקי בת"א 13624/94) הורה, ביום 11.5.95, על מתן צו קבוע, האוסר בין היתר על המבקש להיכנס לדירה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל (סגן הנשיא סלוצקי, השופט -כתארו אז- ד"ר ביין והשופטת וסרקרוג בע"א 324/95 מיום 11.11.95), והתיק הושב לבית משפט השלום, לבחינה האם נותקה זיקתו של המבקש לדירה בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב- 1972. כן הגישו בעלי הדירה תביעה נגד המבקש והמשיב לפינויה. בית משפט השלום (השופטת -כתארה אז- ד"ר דנון בת"א 19664/97 מיום 20.5.07) הורה על פינויה, והדבר אושר על ידי בית המשפט המחוזי.

ג.

המבקש עתר לחיוב המשיב בפיצויו על הוצאותיו הכספיות, שנגרמו לו כנטען משנתבקש סילוק ידו מהדירה; בחלקו בדמי השכירות ששולמו בעבור החנות, וכן לפיצוי בגין עגמת נפש. כן ביקש לחייב את המשיב להמציא חשבונות ודו"חות כספיים ביחס לחנות. בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (השופט גדול בתמ"ש 21910/02 מיום 11.3.07)) דחה את התביעה. צוין, כי המשיב עשה חסד עם המבקש שביקש את הרחקתו מהדירה, ובכך לא נדרש

המבקש לשלם דמי שימוש ראויים. נקבע, כי המבקש לא עשה להקטנת נזקו, ולעניין דמי השכירות צוין, כי המשיב העביר לאורך השנים לגרושתו של המבקש את חלקו של המבקש בדמי השכירות. לבסוף נקבע, כי לא היה מקום לפיצוי בגין עגמת נפש. המבקש עירער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

ג.

בבית המשפט המחוזי הוסכם, ביום 16.3.09, כדלקמן:

"א. בעניין דירת המגורים של האם יסכימו הצדדים לפסיקה לפי סעיף 79א' בחוק בתי המשפט, דהיינו פסיקה לפשרה והדברים הוסברו למערער.

ב.בעניין החנות לגבי התקופה שעד ספטמבר 98 כפי שהוצע לעיל.

ג.לגבי החנות לאחר ספטמבר 98, יוסכם שככל שבית המשפט זה יווכח שלתקופה זו או אחרת בשנת 2000 לא קיבל המערער את הדו"חות המתאימים, יפסוק בית משפט זה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

ד.הפסיקה תהיה ללא נימוקים.

ה.פסיקת ההוצאות שהיתה בהליכים הקודמים, תושאר לשיקול דעתו של בית משפט זה.

ו.לא תהיינה הוצאות לטובת אוצר המדינה לא בהליך זה ולא בהליכים קודמים."

ד.

המבקש ביקש לחזור בו מהסכמתו. נוכח זאת נקבעה ישיבה נוספת בבית המשפט המחוזי ליום 8.3.10. כעולה מפסק הדין, בתחילת הדיון הסכים המבקש שלא לעמוד על הבקשה, ובלבד שיוכל לטעון את כל טענותיו בעל פה. כך היה. בתום הדיון פסק בית המשפט כי המשיב ישלם למבקש 5,000 ₪ וכן הורה על ביטול הצו להוצאות, שניתן בבית משפט השלום. בקשה להבהרת פסק הדין נדחתה ביום 23.3.10.

ה.

בבקשת רשות הערעור נטען לעיוות דין וכן כי המבקש עתיד לאבד את כל רכושו. נטען, כי לא נערך דיון רציני בתביעה והודגש, כי אין אפשרות לכמת את שכר הדירה בעבור החנות, כיון שלא נערך דיון בנושא ובאשר לדיווח בעניין עסקי החנות. עוד נטען, כי המבקש הסכים לפשרה בלחץ בית המשפט. לבסוף נטען, כי הסכמתו לפשרה היתה בהנחה כי יקבל 23,000 ₪ וסכומים נוספים, כפי שהוסכם בדיון ביום 16.3.09.

ו.

אין מקום להיעתר לבקשה. אין היא מגלה עילה להתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, שכנודע ההתערבות הערעורית בו מצומצמת מאשר בערעור רגיל, ותחומה לחריגה קיצונית ביותר במסקנות. לא כל שכן כאשר המדובר בגלגול שלישי של התיק (גם אם לא של פסיקת הפשרה), שלגביו עצמו התערבות ערעורית באה אך כאשר על הפרק שאלה משפטית או ציבורית חשובה. לעניין גדרי ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ראו ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה, פ"ד נג(1) 337; רע"א 4044/04 בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל , פ"ד נח(6) 894 (2004);; רע"א 9311/04 רונן נ' סמואל (לא פורסם); רע"א 11579/05 ניידות חב"ד נ' חנניה (לא פורסם) והאסמכתאות דשם; רע"א 682/07 לבייב נ' גילר (לא פורסם) (2007); בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2, 2004), 211; קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15, 2007), 1241). יודגש עוד, כי התאפשר למבקש לטעון כל אשר חפץ בעל פה, בנוסף לנכתב במסמכים.

ז.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.