בע"מ 3462-23 בע"מ 3462-23

1.בקשת רשות הערעור דנא, אשר הוגשה ביום 7.5.2023, נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' שוחט (סגן נשיא), ע' רביד ו-נ' שילה) בעמ"ש 32033-07-22 מיום 27.3.2023 (להלן: פסק הדין).

2.בתשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור נטען כי מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי באי-כוח המבקשים צפו בפסק הדין ביום 27.3.2023, ומשכך המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חלף ביום 4.5.2023. לטענת המשיבים, המבקשים הגישו את בקשת רשות הערעור אך ביום 7.5.2023, באיחור של שלושה ימים, מבלי שהתקבל אישור לכך.

3.המבקשים הגישו תשובה המתייחסת לטענות אלה, וטענו כי במקרה הנדון פסק הדין הומצא להם אך ביום 28.3.2023, וכי בנסיבות העניין יש להעדיף את "כלל ההמצאה" על פני "כלל הידיעה". כן נטען כי חרף הצפיות המתועדות במערכת "נט המשפט", באי כוח המבקשים לא ידעו בפועל על פסק הדין עד ליום 28.3.2023. בהקשר זה נטען כי במערכת "נט המשפט" אמנם מתועדת צפייה של עו"ד אוריאל פרינץ, עו"ד ושותף במשרד ש. הורוביץ המייצג את המבקשים, אך עו"ד פרינץ עצמו מעולם לא טיפל בתיק, וצפייתו בפסק הדין נעשתה בשגגה ומבלי משים, וכי הוא לא יידע את עורכי הדין המטפלים בתיק על אודות קיומו או על צפייתו בו.

4.עוד טוענים המבקשים, באשר לצפייה המתועדת בפסק הדין על-ידי גב' קושקין, מזכירה במשרד מטרי מאירי ושות', המייצג אף הוא את המבקשים, כי גב' קושקין צפתה בפסק הדין ביום 27.3.2023 לאחר השעה 17:00, וכי היא הניחה את פסק הדין על שולחנו של עורך הדין המטפל בכדי שיראה אותו למחרת בבוקר. ואמנם, כך נטען, לעוה"ד שובינסקי נודע לראשונה על פסק הדין רק ביום 28.3.2023.

5.לתשובת המבקשים צורפו תצהירים של עו"ד אוריאל פרינץ, עו"ד רונן ברומר ועו"ד שובינסקי.

6.לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות המשיבים בדבר האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור להידחות, כמפורט להלן.

7.כידוע, בדין הישראלי הכלל הוא כי מניין הימים להגשת הליך ערעורי על החלטה שיפוטית מתחיל ממועד המצאתה לידי בעל הדין המערער ("כלל ההמצאה"). ואולם, ברבות השנים, פותח בפסיקה כלל "הידיעה" כחריג ל"כלל ההמצאה" האמור, ולפיו במצבים חריגים, שבהם אין ספק כי החלטה שיפוטית הובאה לידיעת בעל דין אף על פי שלא הומצאה לו כדין, מניין הימים להגשת ההליך ערעורי יתחיל מיום הידיעה על ההחלטה השיפוטית. בהמשך לכך, נפסק עוד כי בנסיבות שבהן קיים תיעוד במערכת "נט-המשפט" בדבר צפייה יזומה בהחלטה, הנטל להוכיח כי אין מקום להחיל את חריג הידיעה על-פני כלל ההמצאה יוטל על בעל הדין שתועד כמי שצפה באופן יזום בהחלטה השיפוטית (ראו: רע"א 6648/20 גבעון נ' ון אמדן (21.12.2020) (להלן: עניין גבעון)).

8.בהקשר זה הודגש כי אמנם אין מקום לנהל "משפט זוטא" בעניין הוכחת אי-הידיעה, ואולם, בעל הדין שעליו מוטל נטל ההוכחה יידרש לספק הסברים מפורטים ונימוקים משכנעים, הכוללים אסמכתאות מתאימות, על-מנת לעמוד בנטל האמור (ראו: עניין גבעון, פסקה 20; בע"מ 7708/22 פלונית נ' פלוני (15.1.2023); רע"א 141/23 ברנר נ' סאני תקשורת בע"מ (7.3.2023); ע"א 2124/23 שגב התורה והצדקה נ' חברת בנק הדואר בע"מ, פסקאות 11-9 (18.4.2023); והשוו: רע"א 1153/20 פלונית נ' מכבי שירותי בריאות, פסקה 8 (30.4.2020)).

9.לאחר העיון בטענות המבקשים, ובתצהירים שצורפו להם, אני סבורה כי הנטל בנדון הורם על-ידי המבקשים. זאת, שכן ההסברים שפורטו בתצהירים האמורים מפורטים דיים ומניחים את הדעת באשר לטענת באי-כוח המבקשים כי עד ליום 28.3.2023 לא נודע להם על מתן פסק הדין. משכך, אין מקום לקבוע כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, ודין הטענות בנדון להידחות (השוו: רע"א 141/23 ברנר נ' סאני תקשורת בע"מ, פסקה 7 (7.3.2023)).

10.סוף דבר: טענות המשיבים בדבר הגשת ההליך באיחור נדחות.

הטיפול בהליך יימשך כסדרו.

בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.