בע"מ 3583/13 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג) מיום 28.4.13 ברמ"ש 349-02-13, בגדרו התקבל ערעורו של המשיב 1 על החלטתו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (הרשם הבכיר זיתוני) מיום 4.12.12 שניתנה בגדר תמ"ש 38092-09-12 ותמ"ש 53267-09-12. עניינו של ההליך – בקשות לצוי מניעה זמניים על רקע סכסוך בין אחים.

רקע

ב.

המבקש 2 הוא בנו של המבקש 1. המשיב 1 (להלן המשיב ) הוא אחיהם של המבקש 1 ושל המשיב 2. כעולה מהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, במשך שנים רבות ניהלו האחים עסקים במשותף, ובין היתר רכשו מגרש בשטח 3,490 מ"ר הידוע כחלקות 52-48 בגוש 20413 באום אל פחם, בו נבנה בניין מסחרי (להלן הנכס ), שטח בגודל של כ-31,694 מ"ר בחלקה 2 בגוש 20425 באום אל פחם וכן שטח בגודל של כ-4,922 מ"ר בחלקה 45 גוש 24013 (שני השטחים האחרונים יכונו להלן הקרקעות ). הקרקעות נרשמו על שמו של המבקש 1.

ג.

ברבות השנים נתגלעו מחלוקות בין האחים, ואלו הועברו להכרעתם של בוררים. בפסק בוררות מיום 8.2.10 (להלן פסק הבוררות ) נקבע, כי חלקם של האחים בעסקים הוא כדלקמן: המשיב 1 – 28%; המבקש 1 – 40%; המשיב 2 – 32%, כי חלקו של כל אחד מן האחים במבנה השייך לעסקים הוא שליש, כי הנכס יהיה בבעלות שוה של האחים, וכי חלקו של כל שותף במקרקעין שנרכשו מהכנסות החברה יהיה על פי חלקי השותפות. פסק הבוררות אושר בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 13.4.11 (בגדר ת"ב 46980-05-10), והליכי ערעור על החלטה זו לא צלחו – הן בבית המשפט המחוזי (רע"א 13692-05-11), והן בבית משפט זה (בע"מ 6206/11).

ד.

עוד עולה מהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, כי לאחר שניתן פסק הבוררות רשם המבקש 1 הערת אזהרה לטובתו של המבקש 2, בנו, וביום 31.7.11 העביר את הזכויות על שמו של האחרון, וכל זאת ללא הסכמתו של המשיב 1.

ה.

משלא מומש פסק הבוררות, פתח המשיב 1 בהליך למימושו במסגרת הליכי הוצאה לפועל בנוגע לחיובים כספיים שנקבעו בו (תיק הוצל"פ 12-11074-12-5). כן הגיש המשיב 1 תביעה לפירוק שיתוף בנכס (תמ"ש 38092-09-12) ותביעה לסעד הצהרתי (תמ"ש 53267-09-12) לפיו הוא זכאי להיחשב כבעלים בשותפות ובקרקעות על פי השיעור שנקבע בפסק הבוררות – 28%. במסגרת התביעה לפירוק שיתוף ניתן, ביום 23.9.12, צו מניעה זמני, האוסר על המבקשים והמשיב 2 לעשות כל שינוי, לרבות שעבוד משכון ומכירה, במצב הזכויות בנכס, למעט השכרה (ככל שמדובר בהשכרה שבוצעה טרם כניסתו של הצו לתוקף). במסגרת התביעה לסעד הצהרתי ניתן, ביום 4.10.12, צו מניעה זמני, האוסר על המבקשים לעשות כל שינוי במצב הזכויות בקרקעות.

ו.

המבקשים עתרו לביטולם של צוי המניעה הזמניים. ביום 4.12.12 התקיים דיון בפני הרשם הבכיר זיתוני, בסופו ניתנה החלטתו. בהחלטה נאמר, כי "בשלב זה סיכויי התביעות להדחות טובים מסיכויי התביעות להתקבל". נאמר, כי "פסק הבוררות אינו ברור במידה המאפשרת ליישמו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. במצב דברים זה, היה על הצדדים לשתף פעולה עם הבוררים כדי להשלים את הפסק". עם זאת נאמר, כי "קיומו של הליך משפטי לא מנע בהכרח קידום אותם חלקים מפסק הבוררות שיש להם קיום עצמאי ופרשנותם לא היתה שנויה במחלוקת, דוגמת הקמת תחנת תדלוק", וכי את העובדה שפרויקט תחנת התדלוק לא התקדם מני נתינתו של פסק הבוררות יש לזקוף לחובתו של המשיב 1. בית המשפט ציין, כי הצדדים חלוקים בשאלה האם החיובים בפסק הבוררות הם עצמאיים או שלובים, וכי אין אמירה מפורשת בעניין זה במסגרת הפסק, אך "קשה להגיע למסקנה לפיה אין כל קשר בין החיובים השונים". נאמר, כי טענותיו של המבקש 1 לאי קיום חיובים עשויות להצדיק פניה לבית המשפט, אולם עליו להראות שמוצו הניסיונות להשלים את הפסק מול הבוררים, דבר שלא נעשה. נאמר, בהתייחס לתביעה לפירוק שיתוף, כי זו מקדימה את זמנה שכן מוסכם "כי פסק הבוררות אינו מאפשר לבדו לשנות את רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין", ולפיכך נחוץ הליך הקובע במפורש את חלוקת הבעלות בנכס. לבסוף נאמר, כי טענתו של המשיב 1, לפיה המבקש 1 נרשם כבעלים בנאמנות עבור אֶחיו, אינה מתיישבת עם יפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן לו מאביו ועם הפניה לבוררים בענין זה. באשר למאזן הנוחות ציין בית המשפט כי התמונה מאוזנת, שכן מחד גיסא לא שוכנע בדבר קיומו של נזק מוחשי בטווח הקצר אם לא יבוטלו הצוים, ומאידך גיסא החשש מפני מכירת המקרקעין לצדדי ג' אינו מוחשי. על רקע האמור, הורה הרשם הבכיר על ביטולם של צוי המניעה.

ז.

על החלטה זו הגיש המשיב 1 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רמ"ש 349-02-13). בהחלטה מיום 28.4.13 (סגנית הנשיא וסרקרוג) ניתנה רשות ערעור, והתקבל הערעור. נאמר (פסקה 18), כי "ככל שיש ראיה בנוגע לחלקות הנדונות – ואף ראיה לכאורה – וככל שיש בנסיבות שפורטו כדי להצביע על אפשרות של העברת זכויות לצד ג', יש הצדקה להורות על המשך תוקפם של הצוים". בית המשפט המחוזי ציין (פסקה 19), כי יש להניח שבהליכים משפטיים שקדמו לפניה לבוררות פורטו מספרי החלקות והגושים הנדרשים, וכי גם בהסכם בוררות שנחתם בשנת 2008 יש פירוט מלא של החלקות והגושים שעמדו ביסוד הליך הבוררות. נאמר, כי ניתן – לצורך בחינת ראיות לכאורה ובשלב זה – לראות את הסכם הבוררות משנת 2008 כבסיס גם להליך הבוררות המאוחר (שבסופו ניתן פסק הבוררות) לצורך התייחסות לזהות המקרקעין. נאמר, כי משאושר פסק הבוררות, חזקה על בית המשפט כי נתן את האישור לאחר שוידא שמדובר בפסק דין שניתן להוציאו לפועל. באשר למאזן הנוחות נאמר (פסקה 20), כי הנזק העלול להיגרם למשיב 1 גדול מן הנזק העלול להיגרם למבקשים, וכי יש לראות את האפשרות להעברת הזכויות לצד שלישי כנזק מוחשי, הן למשיב 1 והן לצדדים שלישיים תמי לב. נוכח האמור, הורה בית המשפט המחוזי כי צוי המניעה ישארו בתוקף עד להכרעה בתביעה לפירוק שיתוף ובתביעה לפסק דין הצהרתי.

הבקשה

ח.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען – ראשית – כי למשיבים לא ניתנה הזכות לטעון בבית המשפט המחוזי, שכן לא התקיים דיון. נטען, כי אי קיום דיון הוביל לטעויות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפרט נטען לגבי ההתייחסות להסכם הבוררות משנת 2008, שבוטל בהסכמה. עוד נטען, כי פסק הבוררות אינו מתייחס אך לאפיק הקנייני, וכי החלטתו של בית המשפט המחוזי מאפשרת ביצועו של פסק הבוררות על ידי צד אחד ומתעלמת מחובותיו של הצד האחר. בהקשר זה נטען (סעיף 41), כי חובו של המשיב למבקש 1 עומד על למעלה מ-2.8 מיליון ש"ח, וכי המשיב 1 מתעלם מהוראות פסק הבוררות בקשר להתחייבויות המוטלות לפתחו. נטען, כי פסק הבוררות אושר בגלל טעויות טכניות גרידא – איחור בהגשת בקשה לביטולו, וללא שנבחנו טענות המבקשים (לביטולו) לגופן, וכי המשיב 1 עצמו ביקש לפנות לבוררים לצורך הבהרת פסק הבוררות.

הכרעה

ט.

בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, סבורני כי הבקשה תחומה – באופן מובהק – לדל"ת אמותיהם של הצדדים; קשה להלום כי הוגשה כל עיקר, על פי כללי ההתערבות הנהוגים, והנושאים שבית משפט זה אמור להידרש אליהם בגלגול שלישי. אכן, עניינה האמיתי של הבקשה ביישומם של התנאים הנדרשים לצורך מתן סעד זמני – ראיות לכאורה ומאזן הנוחות – לנסיבות המקרה דידן. ואולם, כידוע, ערכאת הערעור אינה "מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני למעט מקרים חריגים" (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (1998), הנשיא ברק), ודברים אלה יפים מקל וחומר עת עסקינן בגלגול שיפוטי שלישי (רע"א 3649/11 עמותת הסתדרות המזרחי הפועל המזרחי, המרכז העולמי נ' עמותת הישיבה הטכנולוגית תורה ומלאכה כפר אברהם פתח-תקווה (2011)). הדברים נכונים גם כאשר בתי המשפט הקודמים לא ראו עין בעין את הדברים. נדמה, כי די באמור שלא להיעתר לבקשה.

י.

אף לגופם של דברים לא נמצא מקום להיעתרות לבקשה. אפתח במישור הדיוני: לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בית המשפט המחוזי רשאי היה לדון בבקשת רשות הערעור שהגיש המשיב 1 לאחר שנתקבלה תגובת המבקשים, וזאת אף מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. נוכח זאת, אין ניתן לקבל את טענות המבקשים בדבר אי קיום דיון.

יא.

גם מהותית לא נמצא מקום להתערבות. הערכאות הקודמות נחלקו הן בשאלת קיומן של ראיות לכאורה והן בשאלת מאזן הנוחות. בקשת רשות הערעור נסבה כולה על סוגית הראיות לכאורה, ובעיקר על פרשנותו של פסק הבוררות, ובאשר למאזן הנוחות נטען בה אך כי "כאשר אין כל 'מאזן' כי אז אין כל מקום לבחינת הנוחיות שלו" (סעיף 44). הא ותו לא. ואולם, דומני כי בנסיבות העניין סוגית מאזן הנוחות היא העיקר ; בסוגיה זו, כמותי כבית המשפט המחוזי, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המשיב 1. אסביר במה דברים אמורים.

ככל שיבוטלו צוי המניעה הזמניים, יוכלו המבקשים לשנות את מצב הזכויות בנכס ובקרקעות, לרבות על דרך של מכירתם לצדדים שלישיים. במצב דברים זה, אף אם יזכה המשיב 1 בתביעותיו, עלול הוא להימצא בפני שוקת שבורה – טענה כי אין מקרקעין לרשום עליהם בעלות ואין נכס לפרק בו שיתוף. יתר על כן, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, במצב דברים זה עלולים להיפגע גם צדדים שלישיים תמי לב. מנגד, וככל שלמבקשים עלולים להיגרם נזקים כתוצאה מהותרתם של צוי המניעה הזמניים על כנם (והגם שהמבקשים לא נדרשו לכך בבקשתם), הדעת נותנת כי מדובר בעיקרם בנזקים כספיים. מהחלטתו של הרשם הבכיר בבית המשפט לענייני משפחה עולה (פסקה 13), כי המבקשים טענו לנזק המבוסס על הרושם שיתקבל בציבור ומנזק שעלול להיגרם ליחסיו של מבקש 1 עם הבנק. בכל הכבוד, נזקים נטענים אלה אינם יכולים לגבור על מצב, שבו יעמוד המשיב 1 בפני שוקת שבורה. בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא נדרש בהחלטתו להפקדת ערבון לצורך הבטחת נזקיהם הנטענים של המבקשים כתוצאה מן הצוים הזמניים, ואף המבקשים לא עשו כן בבקשתם, וממילא אין מקום להידרש לכך לראשונה במסגרת ההחלטה הנוכחית.

כללם של דברים

יא.

נוכח האמור מעלה, אין בידי להיעתר לבקשה. טרם חתימה אוסיף, כי בדיון בפני הרשם הבכיר הודיעו הצדדים שבכוונתם להידבר לפשרה באמצעות פלוני. מהבקשה אין ניתן ללמוד מה עלה בגורלה של אותה הידברות, אולם יש לזכור כי תמיד "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (בבלי סנהדרין ה', ב' – בענייננו במשמעות המושאלת של עידוד פשרה); ועל אחת כמה וכמה כך כשעסקינן בסכסוך משפחתי.