בע"מ 4388-24 בע"מ 4388-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיאה ו' פלאוט) ברמ"ש 33784-03-24 מיום 17.4.2024, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור של המבקשות על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (השופטת ה' מלר-שלו) בתמ"ש 49419-04-23 ובתמ"ש 72071-07-23 מיום 12.2.2024, שבמסגרתה ניתנה למבקשות ארכה בת 14 ימים להגשת כתב הגנתן, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 1,800 ש"ח.

2.המבקשת 2 היא בתה של המבקשת 1, אחותה של המשיבה. במסגרת הליך משפטי המתנהל בין הצדדים, על רקע תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשות, הגישו המבקשות בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנתן. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את הבקשה, וקבע כי "באיזון הנדרש שבין זכויות מהותיות ודיוניות, ניתנת בזאת ארכה בת 14 יום להגשת כתב הגנה בהליך זה, בכפוף לתשלום סך של 1,800 ₪ בגין הוצאות". בית משפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשות על החלטה זו, בקבעו כי בהתאם לסעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט, או: הצו), "ההחלטה בדבר חיוב המבקשות בתשלום הוצאות המשיבה בסך 1,800 ש"ח כתנאי למתן ארכה להגשת כתב הגנה, חוסה תחת הוראות צו בתי המשפט ולא תינתן לגביה רשות ערעור".

על החלטה זו מונחת בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.המבקשות טוענות, בעיקרו של דבר, כי אין לאל ידן לשלם את ההוצאות שנפסקו לחובתן כתנאי להגשת כתב ההגנה בתביעת המשיבה. לעמדתן, שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את בקשת רשות הערעור מכוח סעיף 1(8) לצו , מאחר שסעיף זה נועד לחול על הוצאות המושתתות באופן "עצמאי", כלשונן, להבדיל ממצבים שבהם ההוצאות הוטלו על בעל דין כתנאי להמשך ניהולו של הליך. עוד מלינות המבקשות על כך שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה אינה מנומקת, ולוקה בפגמים נוספים.

4.בהחלטתי מיום 5.9.2024 הורתי למבקשות לנמק מדוע לא תחול בענייננו הוראת סעיף 1(2) לצו, המורה כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק". בהמשך לכך, בתגובתן המשלימה, טענו המבקשות, בעיקרו של דבר, כי טענותיהן אינן מתייחסות לעצם הארכת המועד, אלא לרכיב אחר של ההחלטה הנלווה להארכת המועד – רכיב ההוצאות, שבהן הותנתה הארכת המועד. עוד נטען, כי דחיית בקשת רשות הערעור מכוח הצו תגרום לפגיעה מהותית בזכותן להתגונן, ואף ביעילות הדיונית של ההליך; וכי יש לראות בשלילת אפשרותן להגיש את כתב הגנתן בתור "החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך", המוחרגת מתחולתו של סעיף 1(2). לפיכך, נטען כי אין לראות בנסיבות עניינו כבאות בגדרי הוראות הצו.

5.המשיבה, אשר אינה מיוצגת, טוענת, בין היתר, כי למבקשות עומדים האמצעים לשלם את ההוצאות אשר נפסקו לחובתן. כמו-כן מציינת המשיבה כי התנהלות המבקשות לוקה בחוסר תום לב, וכי עמד לרשותן זמן מספק להגשת כתב הגנה בהליך, כך שאין לבוא לקראתן בהיבט זה.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובמכלול הכתובים שהוגשו במסגרתה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

7.ההחלטה בעניין בקשות רשות הערעור של המבקשות היא, במהותה, החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, שבמסגרתה הוחלט על מתן ארכה בכפוף לתשלום הוצאות. ממילא, בהתאם להוראות סעיף 1(2) לצו, על החלטה כאמור לא תינתן רשות ערעור, בהיותה החלטה "בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק" (ואף מכוח סעיף 1(1) לצו, לפיו, לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות, תגובות, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים". וראו: רע"א 557/23 פלוני נ' ג'ונסון אנד ג'ונסון אינטרנשיונל, פס' 6 (8.3.2023); רע"א 7306/20 הרמן נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות - נס ציונה בע"מ, פס' 3-2 (5.11.2020)). די באמור כדי לדחות את הבקשה, וממילא לא ראיתי צורך להידרש לטענת המבקשות כי עניינן אינה בא בגדר סעיף 1(8) לצו בתי המשפט, ואותיר סוגיה זו בצריך עיון.

8.המבקשות טוענות עוד כי סעיף 1(2) לצו אינו חל על עניינן, שכן משמעות ההחלטה מושא הבקשה היא שלילת האפשרות לפתוח בהליך, המוחרגת מתחולתו של סעיף 1(2) לצו.

דין הטענה להידחות. כידוע, כתב הגנה מוגש כתגובה להליך אשר כבר מתנהל, ואינו מהווה "פתיחה" של הליך חדש; כך אף עולה מתקנה 9(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המורה כי "הליך בבית משפט ייפתח בהגשת כתב תביעה, שבמענה לו יוגש כתב הגנה" (כן ראו, למשל: רע"א 3312/21 נוריס מדיקל בע"מ נ' זיו, פס' 3 (20.5.2021)). מכל מקום, החריג הקבוע בסעיף 1(2) לצו בנוגע לשלילת האפשרות לפתוח בהליך, אינו רלוונטי לדחיית בקשת רשות ערעור מכוח סעיף 1(1) לצו, שכאמור, אף הוא חל בענייננו.

9.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.