בע"מ 6044-23 בע"מ 6044-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 11.7.2023, בעמ"ש 12662-02-23 (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ו-נ' סילמן), שבגדרו התקבל חלקית ערעור המשיב על פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה בחיפה, מיום 22.12.2022, בתהל"מ 56096-02-21 (השופט ט' פפרני – סג"נ).

2.המבקשת והמשיב, יהודים שניהם, נישאו ביום 10.10.2004. בחלוף כשנה וחצי, ביום 27.3.2006, חתמו השניים על הסכם גירושין. באותה שעה, היתה המבקשת בהריון, ובהסכם הגירושין הכיר האב באבהותו והוסכם כי הצדדים יסדירו את ענייני בִּיתם הקטינה לכשתיוולד. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, ביום 30.4.2006. ביום 17.8.2006 נולדה הבת המשותפת (להלן: הקטינה), ולא נרשמה כביתו של אביה.

3.ביום 5.5.2019, פתחה המבקשת בהליך ישוב סכסוך (י"ס 9900-05-19) לצורך הכרה באבהות המשיב על הקטינה. ההליך לא צלח, והמבקשת הגישה תביעה להכרת אבהות, בסופו נקבע כי המשיב הוא אבי הקטינה (תלה"מ 18725-09-19; פסק דין מיום 3.8.2020).

4.ביום 25.2.2021 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, תביעה למזונות בִּתם הקטינה של הצדדים. במקביל, הגישה תביעה למזונות עבר (תלה"מ 56186-02-21) בגין התקופה שמלידת הבת ועד מועד הגשתה, על סך של 540,273 ש"ח. ביום 1.4.2021, כסעד זמני, פסק בית המשפט לענייני משפחה מזונות זמניים לטובת הקטינה, בשיעור של 1450 ש"ח, מיום הגשת התביעה.

5.בפסק הדין, שניתן במאוחד בשני ההליכים, דחה בית המשפט לענייני משפחה את התביעה למזונות עבר, מהטעם שלא מצא "טעם סביר לאיחור" בהגשתה, בהתאם להוראת סעיף 11(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. במקביל, קיבל את תביעת המזונות, והורה כי החל מיום 5.5.2019 – מועד פתיחת הליך יישוב הסכסוך שצוין לעיל – יִשא המשיב בתשלום מזונות הקטינה, בסך של 1,800 ש"ח, ועם הגיעה לגיל 18 או סיום לימודיה בתיכון (המאוחר מביניהם), יעמוד שיעור המזונות על שליש מהסכום האמור, בערכו הצמוד.

6.המשיב לא השלים עם פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, וערער עליו לבית המשפט המחוזי. פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אימץ את עיקרי מסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה, ואולם קבע כי "עם זאת, מצאנו כי יש מקום להתערבות מסוימת בגובה סכום המזונות, בהתחשב במצבו הרפואי של המערער, גיל הקטינה והדין החל עליה. מנגד הבאנו בחשבון את העובדה עליה לא חלק המערער לפיה הדירה בה הוא מתגורר התקבלה לאחרונה לידיו בירושה". בשים לב לאלו, סבר בית המשפט המחוזי כי "האיזון הנכון" הוא להפחית את שיעור המזונות, שנקבע כאמור על 1,800 ש"ח, ולהעמידו על סך של 1,450 ש"ח, בדומה לשיעור המזונות הזמניים שנקבעו בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 1.4.2021.

7.מכאן הבקשה שלפנַי. המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי להפחית את שיעור המזונות, ניתנה "ללא כניסה לעובי הקורה", "ללא נימוק" ו-"על סמך תחושת בטן". לשיטתה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי "מהוה בפועל שינוי של כללי ההתערבות בערעור מזונות קטינים, בניגוד להלכה הפסוקה" ועל כן יש מקום לקבל את בקשתה.

8.לאחר עיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיב. כידוע, בית משפט זה יֵעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אך במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית ובעלת השלכות רוחב, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או במקרה של עיוות דין (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); וכן ראו תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). הלכה זו יפה ביתר שאת, ביחס להחלטות של הערכאה הדיונית בנושא שיעור מזונות, התלויות מטבען בנסיבותיו של מקרה קונקרטי, ותחומות לדל"ת אמותיו (בע"מ 4575/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (19.10.2020)). לא למותר לציין, את שקבענו שוב ושוב, כי העובדה שהערכאות הדיוניות הגיעו לתוצאות שונות אינה מקימה, כשלעצמה, הצדקה למתן רשות ערעור (רע"א 8145/21 עיזבון המנוח אסעד אבו חאטום ז"ל נ' עיזבון המנוח גאלב אבו חאטום ז"ל, פסקה 10 (16.12.2021). כללים אלו, איני מוצא טעם לסטות מהם, והם מוליכים כאמור למסקנה כי דין הבקשה שלפנַי – להידחות.

9.המבקשת מנסה לעטות על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אדֶרת עקרונית, "בעלת חשיבות ציבורית", בשאלת "היקף ואופן ההתערבות של ערכאת הערעור, בסוגיית מזונות קטינים". ולא היא; פסק הדין של בית המשפט המחוזי תחום במובהק לעניינם הפרטני של הצדדים, ולשאלה הפרטנית של שיעור תשלומי המזונות בהם חב המשיב, לטובת בִּיתם המשותפת.

10.המבקשת סבורה, כי בית המשפט המחוזי סטה מהכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, לפיו ערכאת הערעור תמעט להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית בשאלת שיעור המזונות, ותעשה זאת במשורה ובמקרים חריגים. לשיטתה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי, "פותח פתח רחב מאוד להתערבות ערעורית" בסוגיה זו. טענה זו, אין בה כדי להועיל למבקשת; אף אם אניח לטובתה, כי בית המשפט המחוזי אכן סטה מהלכותיו המחייבות של בית משפט זה – אזי מדובר לכל היותר בטעות ביישום הדין, שאין בה די על מנת להצדיק מתן רשות ערעור; הלכותיו המחייבות של בית משפט זה – אינן זזות ממקומן, וסטייה מהן, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 2334/23 תנועת מכבי ישראל נ' קרנקורס ביגוד בע"מ, פסקה 6 (23.3.2023)).

11.בצד האמור אעיר, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מונה מספר טעמים שהוליכו למסקנה לפיה "יש מקום להתערבות מסוימת בגובה סכום המזונות"; בהם: "[ב]מצבו הרפואי של המערער, גיל הקטינה והדין החל עליה". ואולם, פסק הדין אינו מפרט כיצד ומדוע טעמים אלו מוליכים למסקנה האמורה. זאת, בפרט בשים לב לכך שפסק הדין מצביע, 'באותה נשימה', על שיקול נגדי, משמעותי לכאורה, לפיו המשיב זה עתה קיבל לידיו את דירת מגוריו בירושה. ואולם, חרף הערתי זו, עדיין רב המרחק מלקבל את טענת המבקשת, לפיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ללא בחינה ראייתית קונקרטית, ועל סמך "תחושת בטן" בלבד, כטענתה. נוכח זאת, ואף בשים לב להפחתה המתוּנה בשיעור המזונות, עליה הורה בית המשפט המחוזי, ולגיל הקטינה, שהיא כיום בת 17 – גם לא מצאתי חשש שמא נגרם למבקשת עיוות דין מהסוג המצדיק התערבות "בגלגול שלישי".

הבקשה נדחית אפוא בזאת. משלא התבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.