בע"מ 617/11 פלוני נ. פלוני

לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה, השופט א' ש' שילה , והשופטות מ' נד"ב ו ו' פלאוט ), שבגדרו דחה בית המשפט ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופט צ' ויצמן ), והורה על השארת שיעור מזונות האישה שנפסק על כנו.

1.

בין המבקש לבין המשיבה מתנהלים הליכי גירושין. ילדיהם המשותפים של בני הזוג מתגוררים עם המבקש. תביעת הגירושין והמשמורת נידונה בבית הדין הרבני, ואילו תביעת מזונות אישה ומזונות ילדים נידונה בבית המשפט לענייני משפחה.

2.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המשיבה למזונות ילדים, בנימוק שהילדים מתגוררים עם המבקש בדירה שהוא שוכר מכספו, והוא שדואג לצרכיהם ומזונותיהם השוטפים. לשם קביעת שיעור מזונות אישה, בחן בית המשפט לענייני משפחה בפירוט את חובותיה של המשיבה כלפי המבקש על פי הדין העברי, כתנאי לתשלום מזונותיה: בית המשפט דחה את טענת המבקש שלפיה המשיבה מורדת בו, מן הנימוק שלא הוכח שלמשיבה קשרים רומנטיים אחרים. עוד נדחתה הטענה שלפיה המשיבה מתנערת מחובותיה כלפיו, לרבות קיום יחסי אישות, מן הנימוק שהמשיבה לא עזבה את הבית מרצונה, אלא בעקבות התנגדות המבקש למגוריה עימו ועם הילדים, אשר לוותה באלימות מילולית. בצד זה, קיבל בית המשפט את טענת המבקש בדבר יכולתה של המשיבה להשתכר למחייתה, מן הנימוק כי אף שבעבר זנחה את עבודתה כמתכנתת מחשבים לטובת טיפול בילדים, משנמצאים אלה כעת תחת השגחת המבקש, יכולה היא – לפחות במידה מסוימת – להוציא מעשה ידיה למזונותיה. בהתחשב בפוטנציאל ההשתכרות של המשיבה מחד גיסא (שאותו העריך בית המשפט בסכום של 2500 ש"ח לחודש), ובסירובו של המבקש ליתן לה גט (ובכך להסיר מעליו את עול מזונות האישה) מאידך גיסא, פסק בית המשפט כי המבקש יישא במזונות המשיבה בשיעור של 1000 ש"ח לחודש. בהערת אגב ציין בית המשפט, כי המבקש נוטל לידיו את מלוא דמי השכירות הנגבים מביתם המשותף של בני הזוג, אך לא ראה להידרש לסוגיה, בקובעו כי מקומו של עניין זה להתברר בתביעה רכושית, אשר לא הובאה בפני בית המשפט.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, היות שלא מצא עילה להתערבות בפסק דינה של הערכאה הדיונית ולהפחתת שיעור המזונות. בית המשפט ציין כי מדובר בסכום צנוע, מה גם שהמבקש מסרב ליתן גט למשיבה, והוסיף כי המבקש נוטל את שכר הדירה מדירתם משותפת, הגם שמחציתו מגיעה למשיבה, וסביר שתקבל סכום זה בהליכים נפרדים.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקש משיג על החלטת בית המשפט המחוזי, וטענות רבות בפיו. תחילה טוען הוא כי נפגעה זכות הטיעון שלו, היות ובית המשפט לא אפשר לו להשמיע את עיקרי טיעוניו בעל פה, אלא רק להגיב על עיקרי טיעוניה של המשיבה, וזאת משך דקות ספורות בלבד. עוד טוען המבקש כי בפסק דינו הקצר, בית המשפט לא התייחס לטענותיו ולא עמד בחובת ההנמקה. אשר לנימוקים שכן הובאו, טוען המבקש כי בית המשפט הניח שהוא נוטל לעצמו את מלוא שכר הדירה הנגבה בגין הדירה המשותפת שבבעלותו ובבעלות המשיבה, כאשר בפועל, בפסק דין מיום 12.5.2010, קבע בית הדין הרבני כי עד לפירוק השיתוף בדירה, מחצית משכר הדירה ישולם למשיבה. המבקש מוסיף כי היות שערעורו בפני בית הדין הרבני על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב לחייבו במתן גט פיטורין, עודנו תלוי ועומד, לא היה בית המשפט מוסמך לייחס לחובתו עיכוב גט. עוד משיג המבקש על קביעותיו של בית המשפט בנוגע לכושר ההשתכרות של המשיבה, וטוען כי היה מקום להעמידו למצער על שכר מינימום, דבר שהיה מצדיק לפטור אותו מתשלום מזונות אישה. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט לא הביא בחשבון את מצבו הכלכלי בעת שפסק לחובתו הוצאות משפט על סך 20,000 ש"ח.

לגישת המבקש, טענותיו שלעיל מעלות שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים, ומצדיקות מתן רשות ערעור. הוא מדגיש כי בשל פעילותו הענפה כמבקר מערכות שלטוניות, ספרים שכתב ומחקר ביקורתי שהוא עורך על אודות כשלים מערכתיים במערכת המשפט, צפויה להיות התעניינות ציבורית ותקשורתית בעניינו. התעניינות ציבורית זו, מסיק המבקש, מקנה לעניינו חשיבות ציבורית, העומדת, לשיטתו, בקריטריונים אשר נקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור.

5.

לאחר שבחנתי את טענות המבקש, ועיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, כפי שיובהר להלן. אין בידי להלום את טענותיו הדיוניות של המבקש: ככלל, בסוגיות של ניהול המשפט ודרכי הדיון אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי (רע"א 4370/07 הרן נ' חברת נתיבי איילון בע"מ (לא פורסם, 20.11.2007)). כך גם בעניינו – בין בהקשרה של הפעלת סמכות בית המשפט לפי תקנה 447(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, להורות לבעל דין החוזר על עיקרי טיעוניו לקצר בדבריו, בין בהתייחס להנמקה שניתנה. כאן המקום להזכיר כי תקנה 460(ב) מתירה לבית המשפט לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, בהתקיים התנאים האמורים בה. בעניין תקנה זו כבר נפסק כי "אין כל מניעה לכך, שבית המשפט, הדן בעניין בשלב מאוחר יותר, יסתפק במסגרת הכרעתו בהפניה אל ההנמקה הקודמת אשר עמה הוא מסכים, ואין כל הכרח בכך שישוב

וירצה במילותיו הוא את אשר הובהר כבר כדבעי" ((ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ , פ"ד מד(4) 693, 696 1990). יישום תקנה זו במקרה דנן, אין משמעו אי התייחסות לטענות המבקש, או חתירה תחת חובת ההנמקה, אלא אך הימנעות מחזרה מיותרת על שכבר הוסבר כדי הצורך על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, שעימו ראה בית המשפט המחוזי עין בעין. יישום תקנה 460(ב) בנסיבות האמורות, אין בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 478/88 בקר

נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679 1988).

אף לגופם של דברים אין עילה למתן רשות ערעור. הלכה ידועה היא שרשות ערעור בגלגול שלישי תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו חשיבות ציבורית, לא מצאתי כי עולה ממנה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור כאמור. החלטות בדבר שיעור מזונות תחומות לדלת אמותיו של המקרה הקונקרטי ולנסיבותיו, ולכן ברגיל – לא תינתן רשות ערעור בגינן (ראו: בע"מ 653/08

פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 23.6.2008); בע"מ 279/11 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 19.1.2011)). כך גם במקרה דנן – גובה המזונות נאמד על-ידי הערכאה הדיונית בקפידה, תוך איזון מכלול השיקולים הרלוונטיים. ערכאת הערעור לא ראתה לנכון להתערב באיזון זה, ואף אני לא ראיתי עילה להידרש לכך בגלגול שלישי.

גם בעניין שיעור ההוצאות אין עילה למתן רשות ערעור. כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בפסיקת הוצאות, המסורה ברגיל לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית הדנה בעניין, אלא במקרים נדירים בהם נפלה טעות משפטית או התגלה פגם בשיקול הדעת (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פ"ד ס(1) 391 2006; בע"מ 8447/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 21.5.2008)) הדברים יפים על דרך של קל וחומר כאשר מדובר בדיון בגלגול שלישי. המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים.

התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.