בע"מ 852/07 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 14.12.06 בתיק ע"מ 1226/03, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופט שהם) מיום 17.8.03 בתיק ת"ע 2910/02.

ב.

ביום 19.7.87 חתמו שרה ומשה פרץ (להלן המנוחים ) על צוואה הדדית. סעיף 12 בצוואה עסק באופן חלוקת העזבון לאחר מות אחרון בני הזוג. ברישא של הסעיף נקבע כי הדירה בחולון ומחצית מיתר העזבון תועבר לבת טניה מרבז'ניק (אמה של המשיבה ), ויתרת העזבון תועבר לבן שלמה (הוא המבקש בהליך שלפנינו). ביסוד ההליך עומדת פרשנות הסיפא של סעיף 12 בה נקבע:

"אולם בכל מקרה, ואחד מן הנהנים והיורשים שלנו הנזכרים... לא זכה על פי האמור בסעיף 12 לצוואה זו, בגלל שנפטר לפנינו אזי כל עזבוננו, ללא יוצא מהכלל... יעבור לבעלותו ולרשותו של הנשאר בחיים מן הנהנים והיורשים הנ"ל בשלמות" (ההדגשה הוספה - א"ר).

המנוחה נפטרה בשנת 1993, בתה טניה נפטרה בשנת 1997, והמנוח נפטר בשנת 2001. בשנת 2002 הגיש המבקש בקשה לקיום הצוואה, בטענה כי כיון שהבת טניה נפטרה לפני המנוח - הרי שחלה הסיפא לסעיף 12 והוא הזוכה היחיד. המשיבה התנגדה לבקשה, הן מן הטעם שלא הוגשה צוואה מקורית, והן בטענה כי הסייג בסיפא לסעיף 12 חל רק במקרה בו אחד הזוכים נפטר לפני שני ההורים . נטען כי כיון שהבת טניה נפטרה לאחר פטירת המנוחה, הרי שלא חל הסייג הקבוע בסיפא - וממילא מתחלק העזבון לפי הקבוע בסעיף 12 רישא, ובנסיבות למבקש וליורשי הבת טניה כמפורט בסעיף.

ג.

(1) ביום 17.8.03 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את עמדת המשיבה. נקבע בפסק דין מנומק, כי הלשון "שנפטר לפנינו" יכולה להשתמע לכאן ולכאן – אך ששמיעת העדויות בדבר נסיבות עריכת הצוואה ואומד דעת המנוחים, מכריעה לטובת עמדת המשיבה. בין היתר התייחס בית המשפט לעדויות שהמבקש ניסה ללחוץ לחץ על המנוח לכתוב צוואה לפיה יהיה הוא יורש יחיד (ומשמע שלפי הצוואה הנוכחית אין הוא יורש יחיד); לעדויות לפיהן ביקש המנוח שלא לנשל את ילדיה של בתו המנוחה טניה; ולתמיהות וספקות שעלו מעדות עו"ד עזרא שהעיד מטעם המבקש.

(2) ביום 14.12.06 חזר ואישר בית המשפט המחוזי את קביעות בית המשפט לענייני משפחה. בפסק דינו המפורט התייחס בית המשפט לשתי טענות נוספות שהועלו בשלב הערעור: (1) ביחס לטענה שבית המשפט פסק למשיבה סעד גדול מהסעד שנתבקש (פסילת הצוואה), קבע בית המשפט כי המדובר בהליך in rem ולפיכך שאין בית המשפט מוגבל לטענות הצדדים; (2) ביחס לטענה כי זכותה של טניה היא של יורש אחר יורש – ולפיכך כיון שנפטרה בטרם זכיית היורש הראשון הרי שהוראת הצוואה לטובתה בטלה לפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, נקבע כי מדובר בסעיף דיספוזיטיבי שהמנוחים התנו עליו.

ד.

בבקשה שלפנינו שתי טענות מרכזיות: (1) נטען כי בית המשפט שגה ביישום ההלכה שנקבע בפרשת רבינוביץ (רע"א 3130/05 יורשי המנוחה אנט רבינוביץ ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מירה רובינק ז"ל (טרם פורסם)), לפיה בצוואה על דרך יורש אחר יורש, מות היורש השני מביא לבטלות הצוואה כלפיו - ומנתו עוברת לידי יורשי היורש הראשון; (2) נטען כי שגה בית המשפט קמא בהעניקו למשיבה יותר מהסעד שתבעה.

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. שתי הטענות הועלו בפני בית המשפט המחוזי, נדונו לגופן

ונדחו, ולטעמי - בכל הכבוד - בצדק. סעיף 42(ג) לחוק הירושה קובע כי "מת השני (היורש השני - א"ר) לפני שעת זכייתו... הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". בפרשת רבינוביץ נקבע כי יורשי היורש הראשון הם הזוכים בחלקו של היורש השני. ברם, באותה פרשה נקבע מפורשות כי "המצוה רשאי, איפוא, לקבוע בצוואה על דרך יורש אחר יורש הוראות (מפורשות או משתמעות ) שיש בהן, על פי פרשנותן לפי אומד דעת המצוה, כדי לשנות מהוראותיו (הדיספוזיטיביות) של סעיף 42 לחוק הירושה" (פסקה 20 לפסק דינו של הנשיא ברק, ההדגשה הוספה – א"ר; ראו גם ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן , פ"ד מו(4) 330; ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד , פ"ד מח(3) 104). המדובר אפוא, בסופו של יום, בשאלה של פרשנות. במקרה שלפנינו הכריעו בתי המשפט קמא כי המנוחים ביקשו לשנות מהוראות סעיף 42(ג) ולקבוע כי רק אם ימות אחד הזוכים לפני שני המנוחים תבטל הוראת הצוואה לטובתו.

ו.

שאלת פרשנותה של צוואה ספציפית אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (בע"מ 741/06 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם); בע"מ 82/06 פלונית נ' פלונים (טרם פורסם); ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , עמ' 179), הנשקלת רק במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מן האינטרסים של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 – מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). עוד אוסיף, כי עצם העובדה שהמנוחים קבעו הסדר המתייחס לאפשרות של מות אחד הזוכים מעידה כי הם ביקשו להסדיר נושא זה בעצמם, ולא להחיל את ברירת המחדל הקבועה בסעיף 42(ג) לחוק הירושה. ולבסוף אציין כי עצם ההנחה שדין הבת המנוחה טניה הוא כדין יורש אחר יורש ביחס למלוא העזבון אינו פשוט כלל ועיקר. על פניו, לפחות ביחס לחלקו של המנוח מהוה הבת טניה יורש ראשון.

ז.

ביחס לטענה השניה אציין כי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תוארה בקשת המשיבה כהתנגדות למתן צו קיום לצוואה (בטענה שלא הוגשה הצוואה המקורית) " ולחלופין בקשה לקבוע, כי המבקשת הינה זוכה אף היא לפי הצוואה" (עמ' 1 לפסק הדין, ההדגשה הוספה - א"ר). בהתחשב במסמכים שהוגשו דומה כי הטענה העובדתית בדבר פסיקת סעד שלא התבקש לא הוכחה, ובודאי שאין היא מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ח.

ועוד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דיון בבקשה לקיום צוואה (או למתן צו ירושה) אינו דיון רגיל בו מכריע בית המשפט במחלוקות שבוחרים הצדדים להביא בפניו. תפקידו של בית המשפט (וכיום גם של הרשם לענייני ירושה) לייצג את כל מי שעלולה להיות לו נגיעה להליך - בין אם הופיע לפניו ובין אם לאו. מסיבה זו אף מוטל על בית המשפט לפרסם את דבר הגשת הבקשה (סעיף 67 לחוק הירושה; ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (חלק שלישי, תשס"ב) 36-35), ולהבטיח בכך את האינטרסים של כל הנוגעים בעניין. זאת מעבר למחויבותו של בית המשפט לרצון המת, שעל הגשמתו – ולא על הגשמת משאלותיהם של הצדדים – הוא אמון. מובן אפוא שאין הוא כבול כליל, כבפרוצדורה אזרחית "רגילה", בטענות ובסעדים שביקשו הצדדים. גם במישור העיוני, תפקידו של בית המשפט בהליכים אלה אינו ליצור זכויות, אלא להתחקות אחר מצב הזכויות האמיתי ולהצהיר עליו (ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין , פ"ד לז(2) 813, 824; ע"א

3459/94 I.P. Enterprises INC

נ' מילוזן בע"מ , פ"ד נב(1) 273, 280); ממילא אין הוא מוגבל לטענות הצדדים.

ט.

אוסיף, כי אף במובן הפרשני, אין לדעתי דופי בפירוש שפטירת יורש "לפנינו" משמעו - "לפני שנינו",

מה שלא אירע במקרה דנא. ועוד, בסופו של יום, קשה מאוד להלום כי המנוחים, שביקשו לזכות את בתם - שהייתה חולה קשה לעת הצוואה -באשר ביקשו, סברו כי אין מקום לדאוג לצאצאיה; במתן מנה בירושה לצאצאים אלה אין גם כדי להוציא את הרכוש מן המשפחה, מה שנטען כרצון המנוחים. הורים על פי רוב אינם יוצאים מן ההנחה כי ילדיהם ילכו לעולמם לפניהם; אך דווקא משהייתה הבת המנוחה חולה קשה, הוראת צוואה שאיננה בהירה צריכה בנסיבות להתפרש לכיוון הרצון לזכות בת זו. האמור מתחזק בעדויות שנשמעו בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שסוכמו בפסק דינו.

י.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.