בע"מ 8644/13 פלוני נ. פלוני

מיום 19.1.14) טען בא כוח המשיבות כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הן והנאמן פעלו בעצה אחת. בא כוח הנאמן טען, כי לפי הוראותיו של הסכם השכירות אין בידי הנאמן האפשרות לקצר את תקופת השכירות של השוכרת בנכס, וכי זו השקיעה בו כספים. בא כוחה של המבקשת שב וטען, כי עסקינן בהסכם שכירות פיקטיבי. בסופו של הדיון קוימה הידברות בין הצדדים בנסיון להגיע להבנות, אולם למרבה הצער הידברות זו לא נשאה פרי. הגיעה איפוא עת ההכרעה בבקשה.

הכרעה

יד.

לאחר העיון, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. הטעם הוא, כי לטעמי לא יתכן שבמקרה שבו נוקט מאן דהו פעולה כלפי הזולת הנוגדת החלטות שיפוטיות, תקצר ידו של בית המשפט לתת משמעות להחלטותיו ולממשן. לא פחות חשובה היא עשיית צדק בנסיבות הספציפיות כדי שלא יהא חוטא נשכר.

טו.

בית המשפט המחוזי קבע, וזוהי נקודת המוצא לדיוננו, כי המשיבות והנאמן פעלו – יחדיו ובשיתוף פעולה – על מנת למנוע מהמבקשת אפשרות מעשית לשוב לנכס שפינתה, ובתוך כך הפרו המשיבות את החלטות בית המשפט שאסרו עליהן להשכיר את הנכס. התנהלות זו אין להלום כלל ועיקר. מושכל יסוד הוא כי צוים והחלטות שיפוטיות יש לקיים, ואין המדובר ב"תכנית כבקשתך" או בדבר הנעשה "כרצון איש ואיש" ( אסתר א', ח'), ולמותר להכביר מלים. בתי המשפט, מצדם, צריכים, נכון יותר – מצוּוים, לשמור על כלל זה, בגדרי הדין; אחד הכלים שמעמיד הדין הוא השימוש בפקודת בזיון בית משפט, הקובעת – בסעיף 6(1) – כי לבתי המשפט תהא "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". השאלה היא איפוא האם בדין נדחתה בבית המשפט המחוזי בקשתה של המבקשת לפי סעיף זה.

טז.

אדרש תחילה לטענתה המקדמית של המבקשת. בניגוד לנטען בבקשה, בפסק הדין ברע"א 3771/13 לא נפסק, כי הקביעה לפיה אין לפעול לפי דיני הבזיון בשל קיומו של צד שלישי – אינה נכונה, וממילא לא ניתנו הנחיות בעניין. ברי, כי קביעה כגון דא היא תלוית נסיבות ועובדות, והדיון אכן הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים בירור בשאלות עובדתיות שונות שעלו. אין לקבל איפוא את הטענה, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין ברע"א 3771/13.

יז.

הנאמן טוען, כי משניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ביום 29.4.13), פקעו הסעדים הזמניים שאסרו על השכרת הנכס וביצוע דיספוזיציות בו, וכי "המבקשת טוענת לסעד אכיפתי של החלטה שיפוטית שניתנה ופקעה בעבר" (סעיף 25 לתגובתו). בכל הכבוד, קיים קושי רב להלום טענה זו. אין מחלוקת, כי השכרת הנכס וביצוע דיספוזיציות בו נאסרו כבר בחודש אוקטובר 2012. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 29.4.13, ובהחלטתו מיום 30.4.13 קבע בית המשפט המחוזי (השופט שמיע ) כי "משבוטל פסה"ד של ביהמ"ש קמא ע"י ערכאת הערעור הנני מורה למשיבים לפעול בהתאם לתוצאות פסה"ד של ערכאת הערעור ולאפשר למשיבה לשוב לנכס ממנו פונתה בעקבות פסה"ד של בית המשפט קמא". סבורני, כי אין ניתן לנתק בין החלטותיו של בית המשפט המחוזי שאסרו על השכרת הנכס, לבין החלטתו מיום 30.4.13, בה הוטל על המשיבות לפעול אקטיבית להשבתו של הנכס לידי המבקשת. במלים אחרות, אף אם פורמלית בוטלו ההחלטות שקדמו לפסק הדין מיום 29.4.13 עם נתינתו, אין לקבל את נסיונו של הנאמן לנתק את הזיקה בינן לבין ההחלטה מיום 30.4.13, ויש לראותן כמקשה אחת. ואמנם, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט שמיע ) מיום 20.5.13 – שכמפורט מעלה היא זו שהביאתנו עד הלום – נאמר, כי "כל ההחלטות הקודמות להחלטה מיום 30.4.13 ניתנו במסגרת הבקשה לסעד זמני בתקופת הערעור ולפיכך פקעו עם מתן פסה"ד בערעור ביום 29.4.13. לגבי ההחלטה מיום 30.4.13, הרי שבהתאם להחלטתי מיום 9.5.13 אין בה כדי לאפשר הליכי בזיון ביהמ"ש בנסיבות המתוארות בבקשה המתייחסת למצב שבו הנכס כבר תפוס ע"י צד ג'", קרי, השאלה העומדת לדיון היא האפשרות לנקוט בהליכי בזיון נוכח הימצאותם של צדדים שלישיים בנכס, קרי, "ההפרת והשכרת וגם מנעת".

יח.

כאמור, בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו נשוא בקשת רשות הערעור, כי הנכס הושכר החל מיום 10.1.13, וכי השוכרת מצויה בנכס גם היום. המבקשת מלינה על קביעה זו; לטענתה, "אל מול שלושת הנימוקים הנ"ל עליהם ביסס כב' ביהמ"ש קמא את מסקנתו, המבקשת תטען כי קיימים בחומר הראיות אינדיקציות מהותיות וחשובות מהם התעלם כב' ביהמ"ש קמא, למירב הצער, המלמדות על היעדר כל הסכם שכירות אמיתי" (סעיף 48 לבקשה). הלכה למעשה, חפצה המבקשת לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בהקשר זה (טענותיה בבקשה כאן זהות לטענותיה בבית המשפט המחוזי – ראו סעיף 50 לסיכומיה שם). איני סבור, כי המקרה דנא בא בקהלם של החריגים לכלל, כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת תהא במשורה. ברם, עדיין נותרה השאלה, והיא למעשה לוז המחלוקת בין הצדדים, האם חרף הימצאותם של שוכרים בנכס ניתן ליישם את החלטותיו של בית המשפט; ובמלים אחרות – האם הימצאותם של שוכרים בנכס, גם בהנחה המיטיבה עם המשיבים כי עסקינן בהסכם שכירות "אמיתי", מונעת את קיומן של אותן החלטות?

יט.

ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3) 337 נאמר, מפי השופטת שטרסברג כהן, כי "התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון נדונה בשורה ארוכה של פסקי-דין של בית-משפט זה. בית-המשפט קבע, כי מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לידי כך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכוח סעיף 6 לפקודת הבזיון היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, שלפיה זכה בדין. מכאן הגישה, שלפיה סעיף 6 'צופה פני עתיד', והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו 'מחר'" ( שם , בעמ' 346; ראו גם ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן" , פ"ד נח(4) 184, רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (2012)).

כ.

על רקע תכליתו האכיפתית של סעיף 6 לפקודה והעובדה כי הוא צופה פני עתיד נקבע, כי "העדר אפשרות לביצוע החלטה משמש כהגנה מפני נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט " (ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר

(2007), בפסקה 9, מפי השופט פוגלמן; ראו גם מ' קשת ביזיון בית משפט (2002) 154-153). הלכה זו מצויה עימנו מימים ימימה (ראו ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל , פ"ד ד 459). בעניין קוגלר נאמר עוד, כי "טענתם [של המערערים דהתם – א"ר] בדבר העדר אפשרות לביצועה של ההחלטה, היא בבחינת טענת 'הודאה והדחה'. משכך, עליהם הנטל להוכיחה". דברים אלה עולים בקנה אחד עם דיני הראיות, ומעבר לכך אף עם מדיניות משפטית רצויה, שאינה מעודדת הליכה לקראת מי שנקבע לגביו שהפר צוים או החלטות שיפוטיות. ברי לטעמי כי את "היעדר האפשרות" יש לפרש בצמצום, כלומר למקרה מובהק; למשל, אם מדובר בנכס שחלף מן העולם ואין עיזבון ש"ייכנס בנעליו". מכל מקום דעת לנבון נקל כי השאלה האם במקרה קונקרטי קיימת אפשרות לביצועה של החלטה שיפוטית היא תלויות נסיבות ועובדות המקרה, ואין ניתן להגדירם באופן קטגוריאלי, כמשאלתה של המבקשת (סעיף 37 לבקשה). כאמור, על הטוען להעדר אפשרות להוכיח טענה זו . כדי שלא ייעשו החלטות שיפוטיות פלסתר ויהיו כנייר לצור על פי צלוחית.

כא.

בנדוננו, נאמר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (פסקה 31), כי "לבית המשפט לא הובאה ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי בידי המשיבות ו/או בידי הנאמן יש יכולת משפטית או מעשית להביא את תקופת השכירות לקיצה, עוד בטרם חלוף התקופה הנקובה בחוזה. בית המשפט לא הופנה להוראה בחוזה המאפשרת זאת, וכפי שציינתי גב' אידריס או מי מבני משפחתה [השוכרים בנכס – א"ר] לא נטלו חלק בהליך זה, בין כצדדים ישירים ובין כעדים". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי "אין מנוס מלקבוע שקיימת כיום מניעה עובדתית מליישם את החלטות בית המשפט".

חוששני, בכל הכבוד, כי עמדתי שונה. כאמור מעלה, הנטל להוכיח קיומה של מניעות ליישם החלטה או צו שיפוטי מוטל על הטוען לה, ובנדוננו – המשיבות והנאמן, וממילא יש לדחות את טענותיהם כי הנטל בהקשר זה מוטל על המבקשת. אוסיף, כי מקום בו כפות המאזניים מעויינות – פועל הדבר לחובת הטוען לקיומה של מניעות. על כן, היה על המשיבות והנאמן להוכיח בבית המשפט המחוזי קיומה של מניעות, ובקביעה כי המבקשת לא הראתה שבידי המשיבות והנאמן להביא את השכירות לסיומה לא סגי. משלא נקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כי עלה בידיהם של המשיבות והנאמן להוכיח את היעדר האפשרות לקיים את ההחלטות השיפוטיות, המסקנה היא שבנסיבות הגנה זו אינה יכולה לעמוד להם. הדברים אולי יכלו להיות שונים – אף שאיני בטוח בכך – אם, למשל, המשיבות והנאמן היו מביאים לעדות את שוכרי הנכס, אולם זאת לא נעשה, ובניגוד לנטען בתגובות לבקשת רשות הערעור איני סבור שיש לפקוד את אי-הבאתם על המבקשת. אוסיף, כי עיינתי בחוזה השכירות, הוא נחתם – כאמור – ביום 10.1.13, לאחר ההחלטות הנזכרות בפסקה ג' למעלה שאסרו על כך. אין בו סעיף של השתחררות אוטונומית, אלא פינוי אפשרי בהפרה בלבד (ראו סעיף 13). האם ניתן לומר על חוזה כזה, גם בהנחה שהוא אמיתי מבחינת השוכרים, כי משקף הוא תום לב ככל משפטו וחוקתו מצד המשיבים? תמהני.

כב.

סיכומם של דברים, שהערעור מתקבל במובן זה שיוטל על המשיבות 2-1 קנס בסך של 3,000 ש"ח בגין כל חודש בו יפרו מפברואר 2014 את ההחלטות שאסרו על השכרת הנכס ושהורו על השבתו לידיה של המבקשת, וזאת החל ממועד המצאת פסק דין זה לידיהן. לא ראיתי מקום לכוף על הנאמן לקיים את ההחלטות השיפוטיות נשוא הבקשה באמצעות קנס, באשר הוא לא היה צד להליכים בבית המשפט המחוזי שעה שניתנו החלטות אלה. עם זאת, ראיתי ליתן ביטוי להתנהלותו – כפי שתוארה בבית המשפט המחוזי – בפסיקת הוצאות.

כללם של דברים

כג.

הערעור מתקבל איפוא, כמפורט בפסקה כ"ב מעלה. המשיבות ישלמו למבקשת הוצאות וכן שכר טרחה בסך 10,000 ש"ח. סכום דומה ישולם למבקשת על-ידי הנאמן.