בע"מ 9013/04 יחזקאל לוי נ. פלוני

1.הבקשה שבפניי היא נדבך נוסף בסכסוך עמוק שהתגלע בין המבקש למשיבה מס' 1 (להלן: המשיבה) שהם בני זוג ה"חיים כפרודים תחת קורת גג אחת, הנתק ביניהם הוא קיצוני ... אינם מתקשרים כלל אחד עם השני, ואף קיימת חלוקה של מזון." (תיאור פקידת הסעד בתסקיר מיום 10.2.02).

2.המבקש והמשיבה נישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 1988 ולהם שתי בנות קטינות, האחת, ילידת 1989 (להלן: הבת) והשניה, ילידת 1996. המשיבות הגישו תביעה לבית משפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו ובה תבעו סכום מזונות חודשי בסכום כולל של 8950 ש"ח. בית המשפט (כב' השופט י' גייפמן) נתן את פסק דינו בתביעה ביום 30.9.02. לפסק הדין קדמו מספר החלטות ביניים שעניינן הסדר תשלומי מזונות זמניים ותשלומים אחרים. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ועל ההחלטות שקדמו לו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט (כב' השופטת י' שטופמן) קיבל את הערעור בחלקו בפסק דין מיום 18.7.04 והורה להפחית את גובה החיוב במזונות, באופן שיאפשר למבקש לפרנס את בנותיו ללא פגיעה בעצם יכולתו הכלכלית לעשות כן. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.בבקשתו משיג המבקש על חלק מקביעות בית המשפט המחוזי בפסק הדין. הוא מבקש להורות כי החל מיום 1.1.02 לא ישולמו למשיבה מזונות בגין הבת שכן במועד זה עזבה הבת את הבית ועברה ללון בבית סבתה - אמו של המבקש, וכי הוא לא יחויב כלל בתשלום מזונות עבור התקופה בה התגוררה הבת בבית, מיום 12.4.00 (מועד הגשת התביעה על ידי המשיבות) ועד יום 1.1.02 (בו עברה הבת ללון אצל הסבתא). להלן אפרט את מקצת טענותיו.

4.המבקש סובל ממחלת ראות ומקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי. לטענתו, ממועד מתן החלטת ביניים על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 9.9.01 (להלן: ההחלטה) שחייבה אותו בתשלום מזונות זמניים ושמשמעותה היתה נטילת קצבת הנכות ממנו, נותר למעשה ללא יכולת קיום, עד כדי ניתוק החשמל בבית ועזיבת הבת את הבית. עוד טוען הוא כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הוכיח שהוציא את הסכום של 110,000 ₪ שקיבל מהביטוח הלאומי ואף סכומים נוספים שהוזכרו בפסק הדין לצורך החזר חובות, הלוואות ותשלומים נוספים. סכום נוסף בסך 8000 ₪ שילם לכונס הנכסים שמונה על ידי בנק משכן. המבקש טוען לטעויות נוספות בפסק הדין, בין היתר בנוגע לסכום בו משתכרת המשיבה מידי חודש. לטענתו, המשיבה אינה מכלכלת ומפרנסת את הבת אלא הוא, ולכן לא היה מקום לפסוק כי מזונות הבת יועברו למשיבה. הבת עזבה את הבית ביום 1.1.02 וטרם שבה אליו. עוד משיג המבקש על חיובו בתשלום מזונות נוספים בסך 300 ₪ חודש מעבר לקצבת התלויים שמקבל ועל חיובו בהוצאות גם על הגשת בקשות ביניים מטעמו שכלל לא נדונו.

5.לגופו של עניין טוען המבקש כי עד למועד ההחלטה השתמש בקצבת נכותו ובקצבת התלויים לפרנסת הבית ותשלום כל ההוצאות שנדרשו, לרבות סיפוק צרכי הבת וכלכלתה וכי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מחייבו, למעשה, לשלם עבורם שנית. עוד טוען הוא כי משעה שניטלה קצבתו בעקבות ההחלטה, לא היה ביכולתו לכלכל עוד את הבת ולשלם עבור ההוצאות הנדרשות וכך הדרדר המצב בבית עד שהבת עזבה אותו ועברה להתגורר וללון בבית הסבתא ביום 1.1.02. לא בכדי, לטענתו, ניתנה החלטה מאוחרת על ידי בית המשפט לענייני משפחה שלפיה הורה למוסד לביטוח לאומי להעביר לידיו את קצבת התלויים ואת קצבת הילדים עבור הבת, וקבע, בהסכמה, כי המשמורת עליה עוברת אליו. בית המשפט המחוזי קבע אמנם כי מיום 1.2.04 לא ישולמו לידי המשיבה מזונות בגין הבת ובכך אימץ את טענת המבקש שלפיה הוא זה שמפרנס את הבת בפועל בבית סבתה, אולם קביעה זו יש להחיל מיום 1.1.02 – בו עזבה הבת את הבית, שכן מאז ועד היום לא חל כל שינוי בנסיבות. לפיכך, לטענתו, טעה בית המשפט כשהורה להפחית מחיובו 1/4 במקום 1/2, המהווה את מזונותיה של הבת. המבקש ביקש גם לצרף כראיות פרוטוקול מדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 14.6.04, מדיון שנערך בית המשפט לענייני משפחה מיום 14.9.04 וכתב הגנה מתוקן שהוגש על ידי המשיבה ביום 19.7.05, שמוכיחים לטענתו כי המשיבה קיבלה את קצבת התלויים של הבת שלא כדין.

6.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה וכן בבקשה להגשת ראיות נוספות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הסוגיה נשוא הבקשה – שיעור המזונות שעל המבקש לשלם – הינה סוגיה שהכרעתה, על פי טיבה, תלויה בנסיבות ובקביעות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. בית המשפט לענייני משפחה דן בסוגיה זו באריכות ובית המשפט המחוזי חזר ובחן אותן בשנית ואף בחר להתערב בחלק מפסק הדין כשהורה על הפחתת גובה החיוב במזונות על מנת להשאיר בידי המבקש "סכום ראוי שיאפשר לו להתקיים בכבוד, בנסיבות הקיימות". לאור זאת חילק את החיוב במזונות לשלוש תקופות - מיום הגשת התביעה ועד למועד בו עברה הבת לגורר בבית סבתה; מיום עזיבת הבת את הבית ועד למועד בו הועברה לידי המבקש המשמורת הזמנית עליה; וממועד זה ואילך - וקבע כיצד ישלם המבקש מזונות עבור כל תקופה ותקופה. מכל מקום, העניין התברר לגופו של עניין בשתי ערכאות ולא מצאתי כי נפלה שגיאה בקביעת בית המשפט המחוזי באשר לחיוב במזונות המצדיק מתן רשות ערעור ולבחינה נוספת של הסוגיה בערכאה שלישית, שכן לא מתעוררת במקרה דנן שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך. אשר לבקשה להוספת ראיות, מדובר בפרוטוקול דיון בבית המשפט המחוזי שהיה לפני בית המשפט בטרם נתן את פסק דינו וכן בפרוטוקול דיון בבית המשפט לענייני משפחה ובכתב ההגנה לכתב התביעה המתוקן שהגישה המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה - לאחר מתן ההחלטות נשוא הדיון. לכן אין מקום להגשת ראיות אלו בערכאה זו ולו היו מוגשות לא היה בהן כדי לשנות מהחלטתי. לפיכך דין בקשתו של המבקש בעניין זה, להידחות.

לאור האמור לעיל הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.