בע"מ 3432/09 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת דותן) בע"א 1198/05 מיום 19.3.09, בו התקבל חלקית ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (סגן הנשיא שנהב) בתמ"ש 40862/98 מיום 17.4.05 (בעניין מזונות), ונדחה ערעורו על תמ"ש 40865/98 מיום 24.5.05 (בעניין מגורי הקטינים והסדרי ראייה).

רקע

ב.

המבקש והמשיבה 1 (להלן המשיבה ) נישאו כדת משה וישראל ביום 9.3.98. הם חתמו ביום 8.6.98 על הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בהסכם נקבע, בין היתר, כי לאחר חתימת הצדדים על הסכם גירושין, ישלם המבקש למשיבה סכום של 600$ לתקופה של שנים עשר חודשים, השוה לדמי שכירות חודשיים של דירה ממוצעת בת שלושה חדרים בשכונת יד אליהו בתל אביב. עוד נקבע, כי המבקש ישלם מזונות לקטינים בסך של 350$ בעבור הילד הראשון ו-250$ בעבור הילד השני. מנישואיהם של הצדדים נולדו לימים שני ילדים, המשיבים 3-2 (ילידי 2000 ו-2002, להלן הקטינים ).

ג.

עקב משבר בחיי הנישואין עזבה המשיבה את בית המשפחה ביום 24.9.03, ועברה להתגורר בבית הוריה בראשון לציון. ביום 29.9.03, במסגרת דיון בבש"א 15329/03, הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה יעברו הילדים להתגורר עם אמם בבית הוריה בראשון לציון, וכי האב יקבל את ילדיו פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים ובכל סוף שבוע שני. ביום 24.1.05 הסכימו הצדדים ליתן תוקף של פסק דין להמלצותיה של פקידת הסעד, שקבעה אף היא אותם הסדרי ראייה.

ד.

המבקש הגיש לבית הדין הרבני תביעה לשלום בית. ביום 30.5.04 בית הדין דחה את תביעת המבקש לחייב את המשיבה לשוב הביתה לאלתר, וקבע כי על הצדדים לפנות לאבחון אצל יועץ מומחה ומוסכם, ולבדוק האם יש סיכוי להשבת השלום ביניהם. בעקבות מעבר המשיבה להתגורר עם בן זוג חדש, הכריז בית הדין הרבני ביום 20.3.05 על המשיבה כמורדת, ופטר את המבקש מכל חיוביו כלפיה, לרבות מזונותיה. המשיבה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני. ביום 8.11.06 דחה בין הדין את תביעת הגירושין, והמליץ לצדדים לנהל משא ומתן הוגן לסיום המחלוקות ביניהם בנושאי כספים ומשמורת, כך שלאחר שיגיעו להסכמה יקבע מועד למתן פסק דין ולסידור הגט. עוד נקבע, כי הכרזת בית הדין על המשיבה כמורדת גוברת על הוראות הסכם הממון, ולכן כל סכום ששולם למזונות המשיבה אינו כהלכה.

ה.

המשיבה הגישה תביעה למזונות ומדור לקטינים, ותשלומי מדור בעבורה על פי הסכם הממון; בהמשך, משהחלה לעבוד מחוץ לבית, ויתרה על מזונותיה. המבקש הגיש בקשה ליתן צו כנגד המשיבה, המורה לה להשיב את הילדים לגור בראשון לציון ולקיים את הסדרי הראיה כפי שהוסכם על ידי הצדדים ביום 29.9.03 וביום 24.1.05. נפסקו מזונות זמניים בסך 5,300 ₪ לחודש החל מיום 1.10.03.

פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה

ו.

לצורך קביעת מזונותיהם של הקטינים נדרש בית המשפט לקביעת גובה הכנסתו של המבקש. לשכרו הממוצע של המבקש, העומד על 6,500 נטו, הוספו הטבות שנתקבלו על ידו (בונוס שנתי וטיול לאילת), וניכויים לשתי תכניות חסכון, כך שנקבע כי שכרו הממוצע של המבקש הוא כ-7,500 ₪ בחודש.

ז.

בית המשפט דחה את טענת המבקש כי עליו לפסוק כמזונות את הסכום שנקבע בהסכם הממון (600$ לחודש), בקבעו את הידוע, כי הסכם בין הורים בדבר מזונותיהם של קטינים אינו מחייב את הקטינים ואינו כובל את בית המשפט. בית המשפט קבע סכום של 2,700 ₪ לחודש (על בסיס 600$ שנקבעו בהסכם הממון) לצרכים כלליים של הקטינים. על כך הוסיף בית המשפט 1,050 ₪ לחודש להוצאות מדור, וכן 800 ₪ עלות הגן בעבור כל אחד מן הילדים עד לתחילת לימודיהם בגן חובה, וסכום של 349 ₪ בעבור המשיב 2 ו-425 ₪ בעבור המשיב 3 – מחצית מעלות הצהרון – וזאת עד לגיל שבע. בית המשפט הטעים כי הסכומים הם לכיסוי הצרכים ההכרחיים של הקטינים, ולפיכך מוטלת חובה זו על המבקש, על פי הדין האישי החל (למעט הוצאות הצהרון, המתחלקות בין בני הזוג).

ח.

באשר לזכאות המשיבה למדור לפי הסכם הממון נקבע, כי המבקש אינו יכול ליהנות מפירות ההפרה של ההסכם. לכן, משאינו מוכן להתגרש, עליו לשלם למשיבה סך 600$ לחודש, לתקופה של שנים עשר חודשים, אף אם טרם נחתם הסכם הגירושין.

ט.

בנושא מגורי הקטינים והסדרי ראייה דחה בית המשפט את טענות המבקש, בקבעו כי ההוראות בהחלטות מיום 29.9.03 ומיום 24.1.05

בדבר מגוריה של המשיבה בבית הוריה הן בגדר ציון עובדה ולא בגדר הוראה מחייבת; כי על הסכמה המגבילה את חירותו של אדם להתגורר בכל מקום שיחפוץ להיות מפורשת, ובמקרה זה אינה כזו; כי אי הנוחות הנגרמת ממעבר המשיבה לאשדוד, שעליה קבל המבקש, אינה משמעותית, מה גם שהמשיבה הציעה להביא את הקטינים לראשון לציון באחד המפגשים השבועיים; וכי הטענות בדבר פגיעה בטובת הקטינים בעקבות מגורי המשיבה עם בן זוגה יתבררו במסגרת התסקיר שיוגש על ידי האגף לשירותים חברתיים בעיריית אשדוד ובעיריית תל אביב. על שתי ההחלטות עירער המבקש לבית המשפט המחוזי.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

י"א.

בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי הקטינים אינם כבולים בהסכם הממון שנערך בין המבקש למשיבה, וכן את קביעתו בנוגע להכנסתו החודשית של המבקש. עוד אישר בית המשפט המחוזי, כי אין צורך להידרש במקרה זה לשאלת כושר השתכרותה של המשיבה, כיון שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי המזונות שנפסקו הם בגדר צרכים הכרחיים, שהחובה לשאת בהם – על פי הדין האישי – היא על המבקש. גם בסוגיית מגורי הקטינים והסדרי הראייה לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערב.

י"ב.

בנוגע למזונות לקטינים נקבע, כי פסיקת בית המשפט קמא היתה "על הצד הגבוה", ויש ממש בטענת המבקש כי הסכומים שנפסקו עולים על משכורתו. בית המשפט המחוזי לא התערב בסכומים שנפסקו בעבור צרכים כלליים ומדור, ואף קבע כי אין נפקות לכך שהקטינים התגוררו תקופה בבית סביהם ולא שכרו דירה בפועל. עם זאת, מצא לנכון בית המשפט להפחית סך של 500 ₪ לחודש מהחיוב בגין גנים וצהרונים עבור כל אחד מהקטינים.

י"ג.

בית המשפט קיבל את קביעתו של בית משפט קמא בנוגע לזכאות המשיבה למדור לתקופת שנים עשר חודש מכוח הסכם הממון, אך קיבל את טענת המבקש לפיה חויב בתשלום מדור בכפל, ולפיכך קבע כי בתקופה בה ישלם 600$ על פי הסכם הממון, יהא פטור מתשלום נוסף של 1,050 ₪ בגין מדור לקטינים, שכן מדור המשיבה כולל גם את מדורם של הקטינים. על המבקש הוטלו הוצאות ושכ"ט בסך 15,000 ₪.

בקשת רשות הערעור

י"ד.

בבקשה – המפורטת – נטען כי הסכום שנפסק למזונות אינו עומד ביחס סביר לסכום השתכרותו החודשית של המבקש, וגובה התשלום שנקבע כה חריג עד כי הוא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. המבקש מתנגד לאופן חישוב משכורתו והכללת הבונוסים וההפרשות לתכניות החסכון; נטען כי היה מקום לשקלל את הכנסותיה של המשיבה בעת קביעת גובה המזונות (המשיבה משתכרת 4,400 ₪ נטו ממקום עבודתו, ולטענת המבקש משתכרת כ-6,500 ₪ נוספים ב"כסף שחור" כלשונו, מעבודה במסעדה ובקייטרינג); כי היה מקום לשקלל בקביעת הסכום למדורי הקטינים;

את העובדה שהמשיבה מתגוררת כעת עם בן זוג בקביעת הסכום למדורי הקטינים; כי לא היה מקום לחייב אותו בתשלומי מדור לקטינים בגין תקופות בהן לא נשכרה דירה בפועל; וכי ההוצאות ביחס לגנים וצהרונים לא הוכחו כדבעי וכי היה על בית המשפט לדרוש מן המשיבה להוכיח בפועל את הוצאות באמצעות קבלות.

ט"ו.

באשר לתשלומי המדור למשיבה על פי הסכם הממון נטען, כי הכרזת בית הדין הרבני על המשיבה כמורדת גוברת על הוראות הסכם הממון ועל כן פטור המבקש מכל חיוב כספי למשיבה; כי בעת שבית המשפט חייב אותו בתשלום המדור המשיבה כלל לא הגישה תביעת גירושין ועל כן לא נכנס החיוב לתוקף; וכי תכלית התשלומים - לאפשר למשיבה להשתקם בתקופה שלאחר הגירושין – לא מומש, כיון שהמשיבה התגוררה מרצון אצל הוריה, וכעת משהיא עומדת על רגליה – פקע אותו יעוד.

ט"ז.

בנושא מקום מגוריהם של הקטינים והסדרי הראייה חזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בנושא, לפיהן לא עידכנה המשיבה את בית המשפט על מעברה לאשדוד, ובכך הפרה את הסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין; כי הסכמת המבקש להסדרי הראייה התבססה על כך שהילדים יישארו בקרבתו; כי המרחק שנוצר בין המבקש לקטינים הוא משמעותי, וכי מאז המעבר אין מתקיימים בפועל מפגשים בין הקטינים לבין המבקש במהלך השבוע, מכורח המציאות; וכי בניגוד להמלצתה של פקידת הסעד, אין המשיבה נכונה להשתתף בהסעת הילדים למבקש. לבסוף, קובל המבקש על חיובו בהוצאות בבית המשפט המחוזי בסך 15,000 ₪, אף שערעורו נתקבל חלקית.

הכרעה

י"ז.

אחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה.

בית המשפט לענייני משפחה דן בהרחבה במצבו הכלכלי של המבקש, בצרכי הקטינים, בפרשנות הסכם הממון ובהסדרי הראייה הראויים, נוכח שינוי הנסיבות שחל במקום מגוריה של המשיבה. מסקנותיו התבססו ברובן על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידיו, על סמך חומר הראיות שעמד בפניו ועדויות הצדדים. מסקנות אלו עמדו לביקורתו של בית המשפט המחוזי, אשר בפניו העלה המבקש את כל הטענות שנכללו גם בבקשה זו. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב בשיעור המזונות, לטובתו של המבקש. קביעת שיעור המזונות והתערבות בהסדרי ראייה תלויים בעובדות ובנסיבות המקרה הקונקרטי, ומסיבה זו, ככלל, לא יהיה מקום להתערב בקביעות הערכאה הדיונית, שהיא בעלת הכלים המתאימים לבירור סוגיות אלה (ראו בע"מ 9013/04

לוי נ' פלונית (לא פורסם); בע"מ 6282/04

פלוני נ' פלוני (לא פורסם); בע"מ 9369/05

פלוני נ' פלוני (לא פורסם); בע"מ 2952/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); בע"מ 1610/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם)); לא כל שכן כשהמדובר בגלגול שלישי. גם במקרה זה אין מקום לחרוג מכלל זה. הסוגיה הספציפית נבחנה בפני שתי ערכאות, ובבקשה לא הועלה נושא בעל חשיבות משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; בע"מ 4589/05

פלוני נ' פלונית (לא פורסם)). על דרך הכלל אזכיר, כי "פסיקת מזונות היא מתחומי המשפט שאין בהם סופיות, ובשינוי נסיבות ניתן לעתור לשינוי בהם; ראו ע"א 135/80 בכור נ' בכור, פ"ד לו(2) 358, 360 (הנשיא לנדוי)" (בע"מ 1610/06 הנזכר). הדברים נאמרים מעבר לענייננו.

י"ח.

בכל זאת אגע בקצרה באחת הנקודות שהעלה המבקש, והיא האם בעת חישוב הכנסתו ראוי היה להכיר בניכוי הנעשה ממשכורתו לצורך קופות חיסכון, לראות את השתכרותו כנמוכה יותר, ולהפחית בהתאם מגובה המזונות. ראשית, רואה אני לנכון להדגיש את המובן מאליו, כי בעת קביעת גובה המזונות, השיקול המנחה הוא צרכי הילדים (ד"ר בנציון שרשבסקי, דיני משפחה (מה' 4, 1993), 379-381). לצד זאת, ישנה התחשבות ביכולת הכלכלית. בעת הערכתה של זו ההסתכלות היא רחבה; היא נגזרת לא רק מן המשכורת – בודאי לא משורת ה"נטו" במשכורת שלעתים קרובות אינה משקפת תמונה מלאה, ואין צורך להכביר על כך מלים – אלא מסך כל המקורות הכלכליים העומדים לרשות משלם המזונות, כולל נכסים, חסכונות, ואף פוטנציאל ההשתכרות (ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס , פ"ד לח(2) 721, 725; ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור , פ"ד מ(1) 147, 151). בכגון דא הדגש אינו בשאלה כמה משתכר האב או מהי משכורתו הפנויה, אלא כמה כספים יכול הוא להקצות לצרכי ילדיו.

י"ט.

מסיבה זו, אם מן המשכורת מופרשים סכומים לקופת חיסכון, אין מקום לראות אותה הפרשה כמצמצמת את יכולתו הכלכלית של האב; אין חשיבות מהותית לשאלה האם הכספים נותרים במשכורת או מועברים מן המשכורת אל קופת חיסכון, הואיל ושתיהן מצטרפות יחד ליצירת היכולת הכלכלית. ברי איפוא, כי אין הצדקה לקביעת שיעור מזונות שונה לשני אנשים בעלי משכורת זהה וצרכי ילדים זהים, מקום שהאחד מעביר ממשכורתו לקופת חיסכון והאחר אינו עושה כן. עוד נאמר, כי במישור העיוני חלה גישה זו גם על "ניכויי חובה" שהם בעלי אופי פנסיוני.

כ.

כך ברמה העיונית. עם זאת, במערך השיקולים המעשיים יש מקום להידרש גם ליעילות כלכלית – כגון מידת נזילותם של הכספים ועלויות ניודם מתכלית אחת לאחרת. פעמים רבות ההפרשות לקופות גמל, קרנות השתלמות או קרנות פנסיה מלוות בהטבות שונות, כגון הפרשה של המעביד או הטבות מס. ויתור של העובד על ההפרשה עלול להיות כרוך באבדן הטבות אלה, ולעתים אף ילווה בסנקציה כלכלית; ומימוש מיידי של הכספים הללו, שמטבעם אמורים להיות "סגורים" לשימוש במועד מאוחר יותר, עלול אף הוא להיות כרוך בעלות משמעותית. נוכח עלויות אלו, השאלה האם יש לחייב את האב לוותר על ההטבות הללו על מנת להגדיל את ההכנסה הפנויה לטובת ילדיו הופכת מורכבת יותר (וראו ע"מ (י-ם) 135/99 אטדגי נ' אטדגי , תק-מח 2000(2), 29133, פסקה 22, השופט - כתארו אז - ע' קמא). גישתו של השופט ע' קמא היתה כי נוכח המורכבות האמורה יש להכיר עקרונית בניכויי רשות מסוימים, אך אותם סייג בעיקר לקרן השתלמות וקרן פנסיה (או ביטוח מנהלים). דן בכך גם השופט דרורי (עמ' (י-ם) 1102/06 ד מ נ' מ א ע (לא פורסם)) ברוח דומה, וציין כי בית משפט זה טרם הכריע בכך.

כ"א.

אף אנכי נוטה לגישה שתוארה מפי השופט ע' קמא, אך סבורני כי קשה לקבוע בנושא כלל נוקשה, לפיו "ניכויי רשות" או אף "ניכויי חובה" מסוגים מסוימים ישוקללו ואחרים לא ישוקללו באופן קבוע לעת בחינת היכולת הכלכלית של האב; על הדברים להיבדק לגופם בנסיבות כל מקרה. מתפקידה של הערכאה הדיונית לבחון את מכלול הנסיבות, ולהגיע לפתרון המאזן באופן האופטימלי בין השיקולים השונים: במקום בו צרכיהם החיוניים של הילדים מחייבים זאת, אף קופות וקרנות שונות צריך שיהיו נגישות לצרכי הילדים, גם במחיר של ויתור על הטבות כלכליות. במקום בו ישנו מרחב תמרון רחב יותר, יש להתחשב באותן הטבות; הגדלת הסכומים הפנויים בהווה עלולה לעתים להקטין את "העוגה הכוללת", ובכך להפחית את המשאבים העומדים גם לטובת הילדים בעתיד (ברי שכך הוא במקרים של חיסכון פנסיוני, ובפרט אם על האב להמשיך לשלם מזונות לאחר הגיעו לגיל פרישה). אף לדעתי, לא הרי חלק מתכנית פנסיונית כהרי חיסכון "רגיל" בעל נזילות גבוהה יחסית. ומנגד, תיתכן – כפי שציין בית המשפט המחוזי בנידון דידן – "הברחת" כספים מחיוב המזונות באמצעות חיסכון, דבר שאין להלמו. על הערכאה הדיונית לשקלל איפוא את הצרכים המיידיים והעתידיים, ולעתים אף לנקוט ב"פתרונות יצירתיים" להבטחת צרכי הילדים תוך מזעור הפגיעה בהוריהם. ועוד, ניתן לעתים לדחות את התשלום בגין חלק מהוצאות הילדים למועד בו עלות שחרור הכספים תהיה פחותה. סיכומם של דברים, יש לאזן בכל מקרה בין היתרון שבהכרה בכספים הללו לענין ניכוי (וכמובן יש הפרשות שאין ניתן להפכן לנזילות), לבין החיסרון שבאבדן ההטבות במבט לעתיד אם לא יוכרו, תוך התייחסות גם להשפעה על יכולתו של האב לתמוך בילדיו במועדים עתידיים רלבנטיים. כללם של דברים, שאלת ההכרה בניכויי רשות אמנם אינה מה בכך, אך אין היא נתונה לטעמי להכרעה כוללנית, והיא ברובה עובדתית ותלוית נסיבות; ככזו אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 10799/05 דמרי נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)).

כ"ב.

ונזכיר, כי בבקשה הנוכחית מדובר בניכוי ממשכורתו של המבקש לשתי תכניות חיסכון. אותן קופות חיסכון, שאליהן המבקש מפריש בכל חודש כ-500 ₪ ממשכורתו, הן חלק ממצבור נכסיו. על כן, צדק בית המשפט לענייני משפחה בכללו את הניכויים הללו בעת חישוב גובה ההכנסה לצורך קביעת המזונות; אף אם הניכויים הללו לא היו נחשבים כחלק מן ההשתכרות, היה מקום להתחשב בהם במקרה דנא כחלק מן היכולת הכלכלית, דבר שהיה מוביל בעצם לתוצאה זהה.

כ"ג.

לפני סיום אשוב ואביע צער על כך שהמחלוקת בין הצדדים, הנמשכת מזה מספר שנים, מגיעה בפני ערכאה זו זה הפעם הרביעית (קדמו לכך בע"מ 4562/06, החלטה מיום 13.9.06; בע"מ 9611/07, החלטה מיום 5.2.08; ע"א 3105/09, החלטה מיום 26.4.09). בהקשר זה, אחזור על דברים שנאמרו בהחלטה מיום 5.2.08, שם קראתי לצדדים "להשקיע את מרצם בחתירה להסדר מוסכם ויציב – לטובתם ולטובת ילדיהם, זאת תחת כילוי זמנם וממונם בערכאות לדרגותיהן".

כ"ד.

נוכח כל האמור, איני נעתר לבקשה.