בר"מ 3924/10 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ. עיריית רמת גן

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא, השופט י' זפט ) שדחה את בקשת המבקשת לצו ביניים שיאסור על התקשרות המשיבה 1 עם המשיבה 2, שהצעתה נבחרה על ידי ועדת המכרזים של עירית רמת גן (להלן: הועדה ) כהצעה הזוכה במכרז נושא ההליך.

1.

במהלך חודש ינואר 2010, פרסמה המשיבה 1 (להלן: העירייה ) מכרז פומבי לביצוע עבודות של תיקוני מדרכות, התקנה, אספקה ואחזקת אמצעי חסימה ברחבי העיר רמת גן. למציעים הובהר כי המחיר שניתן יהיה להציע לביצוע הפרויקט מוגבל עד לשיעור של 20% תוספת או הנחה על מחירי היחידות שבכתב הכמויות שבמכרז. לדברי המבקשת, הצעתה שלה וזו של המשיבה 2 היו הזולות ביותר והיחידות שעמדו בתנאי הסף, ומשך נערך להן "שימוע" בפני הועדה. בתום השימוע, החליטה הועדה לקבל את הצעת המשיבה 2, זאת נוכח "הניסיון הספציפי של החברה בעיריית רמת גן; הניסיון הכללי בעבודות מסוג זה; המלצת מנהל מחלקת דרכים ותנועה; הכרת העיר; החזקת כלים ברמת גן; וסיווג קבלנים בוותק רב יותר בתחום הפיתוח ותיקוני מדרכות". משכך, ומשגם לאחר התכתבות נוספת בין הצדדים נותרה החלטת העירייה על כנה, הגישה המבקשת עתירה מינהלית נגד החלטת העירייה לבחור במשיבה 2 לביצוע העבודות. בעתירתה טענה המבקשת כי ראוי היה להעדיף את הצעתה על פני זו של המשיבה 2, ולחילופין להחליט על התקשרות עימה ועם המשיבה 2, כך שעבודות המכרז תחולקנה בין שתיהן. בד בבד עם הגשת העתירה, הגישה המבקשת בקשה לצו ביניים. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה בקובעו כי "טענות המבקשת נגד כשרות הצעת המשיבה 2 אינן משכנעות, וסיכוייהן להתקבל הם לדעתי קלושים ביותר". לפי קביעת בית המשפט, השאלה אם לפצל את הזכייה מסורה לשיקול דעת ועדת המכרזים, והמבקשת לא הניחה תשתית לכאורית להתערבות שיפוטית בהחלטה זו, כמו גם בהחלטה להעדיף את הצעתה של המשיבה 2 על פני זו שלה. באשר למאזן הנוחות, קבע בית המשפט כי נוכח מהות העבודות, לא צפוי קושי בהסבת הזכייה למבקשת או להתקשרות עימה בחוזה כזוכה נוספת, אם אמנם תתקבל העתירה.

להחלטה זו מופנית הבקשה שלפניי, שלה צורפה גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, ולחילופין למתן סעד זמני לתקופת הערעור.

2.

בבקשתה, טוענת המבקשת כי בבחירת המשיבה 2 כזוכה במכרז, נהגה העירייה בחוסר אחריות, בחוסר תום-לב ובניגוד לדין, והחלטתה נתקבלה ללא כל ביסוס עובדתי או משפטי ובהיעדר שקיפות או בקרה. לדברי המבקשת, ברשותה ותק וניסיון רבים יותר משל המשיבה 2, ציוד באיכות העולה על זה של זו האחרונה ועובדים בכמות גדולה יותר. עוד גורסת המבקשת כי יש לה ניסיון וותק רבים יותר מאלה של המשיבה 2 וכי קריטריונים נוספים שנבחנו על-ידי הוועדה, ובכלל זה "הכרת העיר רמת גן" אינם רלוונטיים. נוכח האמור, גורסת המבקשת כי סיכויי עתירתה להתקבל הינם גבוהים. בצד האמור, גורסת המבקשת כי אם לא יינתן לה הסעד המבוקש, עלול להיגרם לה נזק בלתי הפיך בעוד שלמשיבות לא יגרם כל נזק זולת דחייה קצרה במימוש תוצאות המכרז.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, מצאתי כי דינה להידחות. הלכה היא כי

על בית המשפט הדן בבקשה לצו ביניים להעמיד שתי שאלות למבחן: סיכוייה של

העתירה להתקבל ו"מאזן הנוחות" בין הצדדים. ככל שסיכויי העתירה להתקבל הינם גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו, למשל: בר"מ 7712/09 חברת צינורות איקס.פי.סי (2004) בע"מ נ' החברה הכלכלית לראשון לציון בע"מ (לא פורסם, 28.10.09); בר"מ 2860/10 חברת א.ג. אלגר הנדסה בע"מ נ' עיריית תל אביב – יפו (לא פורסם, 9.5.10)). עם זאת, מבין שני המבחנים, נתונה הבכורה לשיקול מאזן הנוחות, והוא שמשמש "אבן הבוחן" המרכזית

בהכרעה הנוגעת לסעד הזמני ( בר"מ 63/09 קשת שלטים בע"מ נ' עירית פתח תקוה

(לא פורסם, 15.1.09)).

4.

השאלה הראשונה הינה, כאמור, שאלת סיכויי העתירה להתקבל. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, איני סבור כי מדובר בסיכויים גבוהים במיוחד. החלטת הועדה התקבלה לאחר שבוצע שימוע ונערכה השוואה בין הצעותיהן של המבקשת ושל המשיבה 2. ההחלטה הסופית נסמכה על שורה של נימוקים שלהם רלוונטיות לעבודות נושא המכרז, המשליכים על טיב העבודות שיבוצעו ועל בטיחותן. מתקשה אני לקבוע ולו לכאורה, בשלב מקדמי זה, כי החלטת ועדת המכרזים לבחור במשיבה 2 הינה בלתי סבירה באופן שעשוי להצדיק התערבות שיפוטית (ראו עע"מ

וייספיש נ' מנהל מקרקעי ישראל

(לא פורסם, 15.4.08); עע"מ 6200/07 פ.פ.ס ריאהב בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.08)). אולם, כאמור, נמנע אני מלטעת מסמרות בשאלת סיכויי העתירה.

5.

מכאן למאזן הנוחות, שהוא כאמור אבן הבוחן המרכזית. המכרז הנדון עוסק בתיקון ובהקמת תשתיות, גם אם לא בהיקף נרחב, זאת להבדיל ממכרז שעניינו אספקת שירותים. בסוג זה של מכרזים קיים קושי רב יותר להחזיר את המצב לקדמותו לאחר שהפרויקט נושא המכרז כבר הסתיים והושלם. חרף כך, נוכח טיב העבודות שעל הפרק, שיתבצעו במספר רב של מדרכות במקומות שונים, הרי שאם תתקבל עתירתה של המבקש במהלך העבודות, תוכל היא להחליף את המשיבה 2 בביצוען או להצטרף אליה כמבצע נוסף. בנוסף, גם אם בית המשפט יפסוק כי המבקשת היא הזוכה, ולא ניתן יהיה למסור את עבודות המכרז לביצועה, כולן או בחלקן,

היא תוכל לקבל פיצוי כספי (ראו למשל בר"ם 10336/09 בני עאדל ג'באלי חברה לעבודות עפר בע"מ נ' המועצה האזורית גולן (לא פורסם, 27.12.09)). לכך מתווסף גם האינטרס הציבורי בביצוע העבודות שעל הפרק בהקדם ככל שניתן, וגם לאינטרס זה יש ליתן משקל לעניין מאזן הנוחות. איזון בין שיקולים אלה מוביל למסקנה כי אין במקרה שלפנינו עילה לקבלת בקשתה של המבקשת לקבלת רשות לערער, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.

הבקשה לרשות ערעור נדחית, איפוא. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.