בר"מ 6085/16 בר"מ 6085/16

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט מ' רניאל ) מיום 12.7.2016 בת"צ 25168-12-15 אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקשת (להלן:

העירייה ).

1.

סעיף 28 לחוק העזר לחיפה (שמירת הסדר והנקיון), התשמ"ב-1981 (להלן: חוק העזר ) קובע כי נישום המחזיק ב"מפעל" חייב לפנות בעצמו ועל חשבונו את הפסולת המיוצרת על ידו, אך רשאי לבקש מהעירייה כי תפנה אותה עבורו תמורת תשלום אגרה (להלן: אגרת פינוי ). בשנת 2012 קבעה העירייה בנוהל אמות מידה לפינוי פסולת מפעל, לפיהן חובת הפינוי העצמי תחול רק על מפעלים המייצרים יותר מ- 60 ליטר אשפה ביום. המשיבה מפעילה בית מלון בתחום השיפוט של העירייה וחויבה על ידה לפנות על חשבונה את הפסולת המיוצרת במלון. חלף פינוי הפסולת בעצמה התקשרה המשיבה בהסכם עם העירייה לקבלת שירותי פינוי תמורת תשלום אגרה. בחודש דצמבר 2015 הגישה המשיבה נגד העירייה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי היא אינה רשאית לגבות אגרת פינוי אשפה ממחזיקי מפעלים שבתחומה מן הטעם שחוק העזר אינו מבחין בין פסולת "בסיסית" שפינויה צריך להיות ממומן באמצעות תשלומי הארנונה ובין פסולת "חריגה" אשר ניתן לגבות תשלום נוסף בגין פינויה. בבקשה עתרה המשיבה להורות לעירייה להשיב את אגרת הפינוי שגבתה בשנים 2014-2015. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה והתיר למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה.

2.

בהחלטתו קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיבה לפיה ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי העירייה אינה רשאית לגבות אגרת פינוי בגין כל ליטר פסולת שמייצר "מפעל", כלומר מהליטר הראשון, שכן פינוי חלק מהפסולת צריך להיות מומן מתשלומי הארנונה. באשר לאמות המידה שקבעה העירייה לפיהן רק מפעלים המייצרים יותר מ- 60 ליטר אשפה ביום יהיו חייבים בתשלום אגרת פינוי קבע בית המשפט קמא כי אין בהן לרפא את הפגם שנפל בהתנהלות העירייה: ראשית, כך נקבע, אמות המידה שנקבעו אינן פוטרות מחזיקי מפעלים מתשלום אגרה בגין כמויות פסולת בסיסיות שפינוין צריך להיות מומן באמצעות תשלומי הארנונה; שנית, אמות המידה אינן מתחשבות בכך שמפעלים שונים מייצרים כמויות שונות של אשפה ומטילה על כל המפעלים חיוב דומה; ושלישית, לא ניתן לקבוע אמות מידה לתשלום אגרת פינוי שלא בחוק העזר. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי בשלב זה אין צורך להכריע בשאלה האם הפגם שנפל בהתנהלות העירייה מצדיק השבה של מלוא הסכומים שגבתה כאגרת פינוי או רק של הסכומים שגבתה בגין פינוי אשפה שהטיפול בה צריך להיות ממומן באמצעות תשלומי הארנונה, וכי ניתן להותיר את ההכרעה בסוגיה זו לדיון בתביעה הייצוגית עצמה.

בית המשפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה לא ניתן לראות באגרת הפינוי תשלום חובה הנגבה על פי דין מן הטעם שגבייתו נעשית מכוח הסכם שנכרת בינה ובין המשיבה. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי העירייה כפתה על המשיבה להתקשר עמה בהסכם מתוקף סמכותה בחוק העזר וכי היא עצמה מתייחסת לאגרת הפינוי שהיא גובה מכוחו כתשלום חובה לכל דבר ועניין. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי יש לראות באגרת הפינוי תשלום חובה על פי דין ולא מחיר שנקבע בחוזה. כמו כן, דחה בית המשפט קמא את טענת העירייה לפיה הארנונה בחיפה אינה כוללת תשלום בעבור פינוי פסולת "בסיסית" בקבעו כי אין היגיון להבחין בהקשר זה בין חיפה ושאר חלקי הארץ. בנוסף על כך נדחתה הטענה כי המשיבה נעדרת עילת תביעה אישית מאחר שלא שילמה ארנונה. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי אין חולק שהמשיבה שילמה ארנונה ואגרת פינוי אשפה בשנת 2014 ולפיכך גם לשיטת העירייה עומדת לה עילת תביעה בנוגע לשנה זו. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי בין העירייה והמשיבה קיים סכסוך באשר לחיוב הארנונה לשנת 2015 אך לא הוכח שהעירייה נקטה בהליכי גבייה בנוגע לחוב הארנונה בשנה זו ומכאן שלא הוכח כי מדובר בחוב שלא שולם.

מטעמים אלו התיר בית המשפט קמא למשיבה לנהל נגד העירייה תובענה ייצוגית בשם " כל מחזיק בנכס בחיפה שחוייב באגרת פינוי אשפה לפי הגדרתו כ'מפעל' כלשון חוק העזר לחיפה (שמירת הסדר והנקיון) התשמ"ב-1981 בשנתיים הקודמות להגשת הבקשה לאישור ". כמו כן חייב בית המשפט קמא את העירייה לשלם למשיבה הוצאות משפט בבקשת האישור בסך 46,800 ש"ח.

3.

בבקשת רשות הערעור טוענת העירייה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בין הצדדים וזאת בשל קיומו של הליך מקביל המתנהל בבית משפט זה שגם בו נדונה חוקיותה של אגרת הפינוי. לטענת העירייה, בשנת 2014 ניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ) פסק דין בעתירה מנהלית שהגישה חברת מלונות דן בע"מ נגד חיובה באגרת פינוי אשפה (עת"מ (חיפה) 29255-03-13 מלונות דן בע"מ נ' עיריית חיפה (2.1.2014) (להלן: עניין

מלונות דן ). בפסק הדין נקבע כי יש לעיריית חיפה הסמכות להטיל חובת פינוי עצמי על מפעלים המייצרים כמויות פסולת חריגות ולחלופין לגבות מהם אגרה מיוחדת עבור פינוי הפסולת המיוצרת על ידם. עם זאת, כך נקבע שם, על העירייה לקבוע קריטריונים להבחנה בין פסולת "בסיסית" אותה עליה לפנות ללא חיוב נוסף ופסולת "חריגה" אשר בגין פינויה היא רשאית לגבות אגרה מיוחדת. עוד נקבע כי היה והעירייה לא תקבע קריטריונים כאמור בתוך שלושה חודשים היא לא תוכל להמשיך לגבות אגרת פינוי מחברת מלונות דן. לטענת העירייה, היא הגישה לבית משפט זה ערעור על פסק הדין בעניין מלונות דן (עע"מ 826/14 – להלן: הערעור בעניין מלונות דן ) והדיון בו אוחד עם עתירה לבג"ץ העוסקת באותו נושא (בג"ץ 4279/15). בעקבות כך אף עוכב לבקשת העירייה ביצועו של פסק הדין המחוזי בעניין מלונות דן . העירייה טוענת כי מאחר שהשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים יידונו ויוכרעו ממילא בערעור בעניין מלונות דן , אין הצדקה לנהל הליך ארוך ויקר בבית המשפט המחוזי שמטרתו לברר את אותן השאלות בדיוק, ובנסיבות אלו התובענה הייצוגית אינה הדרך "היעילה וההוגנת" להכרעה במחלוקות שבין הצדדים. כמו כן טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי תשלום הארנונה בחיפה כולל תשלום בעבור פינוי כמות בסיסית של אשפה, ועוד היא טוענת כי בית המשפט קמא הכריע באופן סופי במחלוקת בין הצדדים ולא הותיר אפשרות לשנות מקביעתו במסגרת פסק הדין שיינתן בתובענה הייצוגית. לבסוף טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משלא קבע כי המשיבה אינה מתאימה לשמש כתובעת מייצגת בתביעת השבה של אגרת הפינוי ששולמה בשנים 2015-2014 בשל כך שלא שילמה ארנונה ואגרת פינוי בשנת 2015.

4.

המשיבה טוענת מנגד כי בתחילת ההליך בבית המשפט קמא הוגשה בקשה מוסכמת למתן הודעת חדילה או הגשת תשובה לבקשת האישור בתוך 90 ימים מיום מתן פסק הדין בערעור בעניין מלונות דן. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא והעירייה לא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו. לפיכך, כך טוענת המשיבה, העירייה מנועה מלטעון כי אין מקום לנהל את ההליך הייצוגי במקביל לדיון בערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי המחלוקת בין הצדדים היא משפטית בעיקרה ועל כן לא יהיה בניהול התובענה הייצוגית משום מעמסה כבדה על העירייה. כמו כן טוענת המשיבה כי די בכך שהיא שילמה ארנונה ואגרת פינוי אשפה בשנת 2014 כדי להקים לה עילת תביעה אישית ואין צורך שתעמוד לה עילה אישית בנוגע לכל תקופת ההשבה המבוקשת. בנוסף על כך טוענת המשיבה כי השאלה האם ניתן לגבות אגרת פינוי אשפה גם בגין פינוי כמויות בסיסיות של אשפה הוכרעה זה מכבר על ידי בית משפט זה ועל כן בדין קבע בית המשפט קמא כי ישנו סיכוי סביר שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה המיוצגת. לבסוף טוענת המשיבה כי אין ממש בטענה כי במסגרת החלטתו הכריע בית המשפט קמא במחלוקת בין הצדדים באופן סופי.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

השאלה המרכזית אותה מעוררת בקשת האישור היא האם הייתה העירייה רשאית לגבות ממפעלים שבתחום שיפוטה אגרת פינוי בגין כל ליטר אשפה המיוצרת על ידם, "מהליטר הראשון". בית המשפט קמא קבע כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי העירייה לא הייתה רשאית לעשות כן, מן הטעם שפינוי חלק מהאשפה המיוצרת על ידי מפעלים בחיפה כבר ממומן על ידי הארנונה המשולמת על ידם. במסקנה זו לא מצאתי עילה להתערב. בבג"ץ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים (2.1.2013) קבע בית משפט זה כי רשות מקומית רשאית לגבות אגרה מיוחדת בעבור פינוי פסולת שמייצרים מפעלים בתחומה " ובלבד שמדובר בפינוי פסולת הקשורה לתהליכי הייצור של המפעל מעבר לרמת 'בסיס' מסוימת שתיקבע " (שם, בפסקה 36). די בכך כדי לבסס אפשרות סבירה שהעירייה תחויב בהשבה של חלק מהסכומים שגבתה כאגרת פינוי (ראו והשוו: בר"מ 4091/15 עיריית נצרת עילית נ' אבי סופר בע"מ , בפסקה 6 (20.8.2015)).

6.

טענת העירייה לפיה התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות בין הצדדים מן הטעם שמתנהל בבית משפט זה ערעור שמעורר שאלות זהות לאלו המתעוררות בהליך הייצוגי – דינה להידחות. העובדה שמתנהל בבית משפט זה ערעור שמעורר שאלות זהות או דומות לשאלות המתעוררות בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אין משמעותה בהכרח שההליך הייצוגי אינו הליך יעיל והוגן. לכל היותר משמעות הדבר היא כי יש מקום לעכב את ההליך הייצוגי עד להכרעה בערעור. ואולם, כפי שמציינת המשיבה, במקרה דנן דחה בית המשפט קמא את בקשת העירייה לעיכוב ההליכים בבקשת האישור עד להכרעה בערעור על פסק הדין בעניין מלונות דן והעירייה לא ביקשה לערער על החלטה זו. היא אף לא ביקשה מבית המשפט קמא לעכב את ההליכים בתובענה הייצוגית שאושרה. בנסיבות אלו, אין מקום לדחות את בקשת האישור בעילה זו וככל שהעירייה סבורה כי אין לקדם את ההליך הייצוגי עד להכרעה בערעור בעניין מלונות דן , יש באפשרותה להגיש בקשה מתאימה במסגרת התובענה הייצוגית שאושרה. כמו כן לא מצאתי ממש בטענת העירייה לפיה בית המשפט קמא כבר הכריע באופן סופי במחלוקת בין הצדדים.

7.

לבסוף אבקש להתייחס לטענת העירייה לפיה המשיבה אינה מתאימה לשמש כתובעת מייצגת מן הטעם שלא שילמה ארנונה ואגרת פינוי לשנת 2015. אין מחלוקת כי יש למשיבה, לכאורה, עילת תביעה אישית ביחס לשנת 2014. על כן, ומשהטענות המועלות לעניין ההשבה זהות לגבי כל אחת מן השנים, איני רואה הצדקה לדחיית בקשת האישור או את החלפתה של המשיבה בתובע ייצוגי אחר אך בשל כך שלה אישית אין תביעה לגבי שנת 2015.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

העירייה תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בבקשה בסך 10,000 ש"ח.