בר"מ 6530/13 ירון טפסיה סבהט נ. מדינת ישראל -משרד הקליטה והעליה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.9.2013 (השופט י' מרזל , עמ"נ 19855-04-13). בפסק הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: החוק או

חוק אסירי ציון ) על החלטתה של ועדת הערר הפועלת מכוחו (להלן: ועדת הערר ) לדחות את בקשתו להכיר בו כאסיר ציון.

2.

תחילתם של ההליכים במקרה זה בפנייתו של המבקש לוועדת הרשות לאסירי ציון הפועלת מכוח סעיף 2 לחוק (להלן: ועדת הרשות ) בבקשה להכיר בו כאסיר ציון. במסגרת הבקשה פורטו הקשיים שאותם חווה המבקש, שנולד באתיופיה, במהלך עלייתו לישראל. המבקש הצהיר בפני הוועדה על קורותיו עד שעלה לישראל בסופו של דבר בשנת 1992 במסגרת מבצע שלמה. לדבריו, בשנת 1984 הוא הלך ברגל לכיוון סודאן במטרה להגיע לישראל. במהלך הדרך הרגלית הקשה הוא הוחזר לאתיופיה ושם הובא על-ידי בן-דודו למשפחה נוצרית שהחזיקה בו והשתמשה בו כרועה צאן בתמורה לתשלום שניתן לה מטעם משפחתו, וזאת במשך כארבעה חודשים. טענתו המרכזית של המבקש היא שאותה משפחה התעללה בו התעללות פיזית ונפשית, שהתבטאה, בין השאר, בעבודה קשה, באלימות ובכפייתו לאכול בשר לא כשר. המבקש ציין כי ההתעללות שממנה סבל גרמה לו לבעיות רפואיות שמהן הוא סובל עד היום.

3.

ועדת הרשות דחתה את הבקשה בהחלטתה מיום 21.10.2013 מהטעם שהמבקש לא טען כי קיים פעילות ציונית בארץ שבה פעילות זו הייתה אסורה, דרישה שהיא תנאי לזכאות על-פי החוק. ערעור שהגיש המבקש לוועדת הערר נדחה גם הוא בנימוק שהבקשה שהגיש אינה עולה בקנה אחד עם התנאים הקבועים בחוק.

4.

המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט קמא. בערעורו, שב המבקש ותיאר את הסבל הקשה שנגרם לו, שאף הוגדר על-ידו כעינויים, בעת ששהה אצל המשפחה באתיופיה. המבקש טען כי אומנם הוא לא היה בכלא אך הסביר כי הדבר נבע מכך שהיה קטין בעת שנתפס.

5.

בית המשפט קמא דחה את הערעור, בקובעו כי צדקו ועדת הרשות וועדת הערר בכך שהמבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק להכרה כאסיר ציון. בית המשפט קמא ציין כי בהתאם לדרישות החוק אסיר ציון הוא מי "שהיה במאסר או שהיה ששה חדשים לפחות במעצר או בהגליה" (סעיף 1(א) לחוק). המבקש, כך נקבע, לא טען כי הוא הושם במאסר או מעצר, לא טען להגליה, ואף לא הצביע על קיומו של צו הגליה אישי בעניינו (כנדרש לפי סעיף 1(א) לחוק). בית המשפט קמא הוסיף, מעבר לנדרש, כי המבקש אף לא טען שעסק בפעילות ציונית באתיופיה.

6.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה כאמור על פסק דינו של בית המשפט קמא. המבקש, שאינו מיוצג, טען כי נסיבות חייו הקשות מצדיקות את ההכרה בו כאסיר ציון. לדברי המבקש, הוא יתום משני הוריו עוד מגיל צעיר מאד, בילדותו שהה אצל משפחה נוצרית אשר נקטה נגדו באלימות פיזית ורגשית, ולאחר מכן הלך במדבר דרך ארוכה ברגל בלוויית סוחרים נוצרים שעינו אותו אף הם. המבקש הוסיף והתייחס לגילויי גזענות קשים שבהם נתקל בשנים שבהן חי במדינת ישראל.

7.

בהחלטתי מיום 30.10.2013 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה. בתשובת המדינה, מיום 7.1.2014, נטען כי יש לדחות את הבקשה – על הסף ולגופה גם יחד. לטענת המדינה, דחיית הבקשה על הסף מתחייבת מכך שהיא אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, המדינה שבה וטענה כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק אסירי ציון לפיהם יש להוכיח מאסר, מעצר או הגליה וכן קשר סיבתי ביניהם לבין פעילותו הציונית של המבקש.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, בחומרים שצורפו לה ובתגובה מטעם המדינה הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

9.

כידוע, בית משפט זה קבע אמות מידה מחמירות לקבלת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהמשך לכך, נבחן בפסיקה אופן יישומן של אמות מידה אלה בנוגע לבקשות רשות ערעור שעניינן מקרים אשר בהם הערכאה הראשונה שנתנה את ההחלטה היא טריבונל מינהלי, כמו בענייננו (ראו: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל , פסקה 9 (1.5.2012) (להלן: עניין אנג'ל ); בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שורקות" נ' מימי גרמנוב , פסקה 13 (23.9.2012) (להלן: עניין גרמנוב )). בפסיקה זו פורטו השיקולים שיש לבחון במקרים כאמור, ובהם: אופיו של הטריבונל הראשון שדן בעניין והאם הוא קרוב במאפייניו לערכאה שיפוטית; מידת מומחיותו של הטריבונל; ומספר ה"גלגולים" שבהם נשמע העניין קודם לבקשת רשות הערעור (ראו: ; עניין אנג'ל , פסקה 8; עניין גרמנוב , פסקה 13; בר"מ 5216/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ת נ' כנס הבפטיסטים בישראל בע"מ , פסקאות 28-27 (5.1.2014)).

10.

יישום שיקולים אלו על המקרה שבפני מצדיק החלתה של אמת מידה מצמצמת למתן בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" גם במקרה דנן. הן ועדת הרשות והן ועדת הערר הן גופים מקצועיים המורכבים מחברים בעלי מומחיות בהיסטוריה, עליה ויהדות התפוצות. זאת ועוד: פעילותה של ועדת הרשות מבוססת על ארבע ועדות שונות שלכל אחת מהן תחום מומחיות נפרד (הוועדה ליוצאי מזרח אירופה; הוועדה ליוצאי אתיופיה; הוועדה לאנשי מחתרות ישראל והוועדה ליוצאי ארצות איסלאם, כמפורט באתר האינטרנט של משרד העלייה והקליטה – http://www.moia.gov.il/ ). על כך ניתן להוסיף כי בראשותה של ועדת הערר יושב מי שכשיר להיות שופט בית משפט מחוזי (סעיף 4(ב) לחוק). על סמך כל אלה, ובהתחשב בכך שהבקשה נטועה כולה בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, אני סבורה כי אין להיעתר לה ולתת רשות ערעור.

11.

למעלה מן הצורך אציין, כי לא ראיתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא גם לגופו של עניין. חוק אסירי ציון קובע תנאים להכרה באדם כאסיר ציון. בעיקרו של דבר, התנאי הבסיסי להכרה באדם כאסיר ציון הוא עובדת השמתו במאסר, במעצר או בהגליה. תנאי נוסף הוא שמצב דברים זה התרחש בשל "פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה" (סעיף 1(א)(1) לחוק) או "בארץ אויב בגלל יהדותו או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ כלפי ישראל" (סעיף 1(א)(2)לחוק) (ראו: בג"ץ 4380/05 פולארד נ' הרשות לאסירי ציון , פסקאות 16-15 (16.1.2006) ). עם כל האהדה והצער שיש לחוש לתלאות שהיו מנת חלקו של המבקש באתיופיה ובדרך לישראל, ואף לקשיי הקליטה שלו בארץ, הוא כשל בהוכחתם של תנאים אלה לזכאות.

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.