בר"ש 1066/15 מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה נ. פנחס סירוטה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא

מ' דרורי ) מיום 20.1.15 בעמש"מ 29933-08-14, בו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד א' כהן , גב' ר' פנצר , מר ח' אהרון ) מיום 27.7.14 (הכרעת הדין מיום 12.6.14) בבד"מ 142/12. עניינה של הבקשה עבירות משמעת שבבסיסן מעשים מגונים והטרדות מיניות; בית הדין המשמעתי הרשיע את המשיב בביצוען של אלה, בית המשפט המחוזי זיכה מחמת הספק, ומכאן בקשה זו.

רקע

ב.

נגד המשיב, מנהל מחלקה במרכז רפואי לבריאות הנפש ויליד שנת 1948, הוגש לבית הדין המשמעתי כתב תובענה המייחס לו עבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2), ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963; זאת, בשל מעשים מגונים כלפי המתלוננת, רופאה במחלקתו, בלי הסכמתה, בניגוד לסעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ומעשים מגונים תוך ניצול יחסי מרות ביחסי עבודה, בניגוד לסעיף 348(ה) לחוק העונשין; וכן בשל הטרדה מינית של המתלוננת, בניגוד לסעיף 3(א)(2), 3(א)(4) ו-4 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ובניגוד להוראת סעיף 43.421(ב)(3) וסעיף 43.421(ב)(4) לתקשי"ר; המעשים נעשו – כנטען –

בין ספטמבר 2011 לאפריל 2012.

בין היתר, נטען בכתב התובענה כי בהזדמנויות רבות בתקופה הרלבנטית, כאשר נכנסה המתלוננת למשרדו של המשיב בענייני עבודה ולאחר שהשניים סיימו את שיחתם המקצועית, נהג המשיב להושיט ידיו בצורה המזמינה את המתלוננת לגשת אליו. לאחר מכן הצמידה לגופו בין 5 ל-10 שניות, לשם גירויו המיני ובניגוד לרצונה של המתלוננת; בחלק ממקרים אלה, ניסתה המתלוננת להיחלץ מן החיבוק אולם המשיב הידק את אחיזתו, ובמספר הזדמנויות אמרה מפורשות למשיב להפסיק. בנוסף לכך, בחלק מהמקרים הללו, בעוד המתלוננת ניסתה להסיט את פניה כך שהמשיב לא יוכל לנשקה על שפתיה, החל המשיב – כנטען – לנשקה מספר פעמים רב על לחיה ועל צווארה במשך 30-15 שניות, לשם גירויו המיני ובניגוד לרצונה של המתלוננת, עד שהמתלוננת השתחררה וקמה.

בחודש אפריל 2012 התגלע ויכוח בין המשיב למתלוננת בנושא מקצועי, ולאחר מספר ימים ניגשה המתלוננת להתנצל על דבריה בפני המשיב. בסוף השיחה הושיט המשיב את ידיו למתלוננת, כפי שעשה כאמור פעמים רבות קודם לכן, אולם המתלוננת אמרה "אני לא אשה כרגע בשבילך, אני רופאה", ואילו המשיב השיב – "את אשה, את אשה". בשלב זה, כאשר המתלוננת ביקשה לצאת מהמשרד, קם המשיב מכסאו, אחז את המתלוננת והצמידה לגופו, בניגוד לרצונה.

ג.

בית הדין המשמעתי הרשיע את המשיב במיוחס לו. ב פסק דין מפורט קבע בית הדין כי עדות המתלוננת נמצאה אמינה, כיון שהיתה קוהרנטית ועקבית, ולא העצימה את תיאורי המעשים המיוחסים למשיב. אשר לתמיהות מסוימות שעלו מעדותה – למשל, מדוע הסכימה שוב ושוב להתקדם אל עבר המשיב בסוף שיחותיהם, כאשר ידעה שהוא צפוי לחבקה או להצמידה אל גופו – נקבע כי אין לבחון בתבונה שלאחר מעשה את התנהגותה של המתלוננת, וכי פעמים רבות התנהלותו של נפגע בעבירות מין תיראה לסביבה כתמוהה או לא רציונלית. בנוסף, ציין בית הדין כי נמצאו תימוכין נוספים לעדותה של המתלוננת, וזאת בעדויות עמיתות ועמיתים להם סיפרה המתלוננת את שאירע, ותיארה בפניהם את התלבטויותיה כיצד לפעול בעניין. בית הדין נתן דעתו לטענת המשיב, לפיה המתלוננת סובלת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית והיו לה עימותים נמשכים עם צוות המחלקה. לעניין זה נקבע, כי לא היה בטענה זו ובראיות שנשמעו בתמיכה בה, כדי לתרום לבירור העובדתי בשאלה האם המשיב ביצע את המיוחס לו. כן נקבע, כי גם הכחשתו הגורפת של המשיב, אשר אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות שבתיק, אינה תורמת לביסוס הגנתו. לכן, מצא בית הדין להרשיע את המשיב במיוחס לו.

ביום 27.7.14 גזר בית הדין את עונשו של המשיב. בשים לב לחומרת העבירות מחד גיסא, ולעברו הנקי ולתרומתו למערכת הבריאות מאידך גיסא, גזר בית הדין על המשיב עונש של נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר ופסילה משירות במשרד הבריאות למשך שנתיים.

ד.

המשיב עירער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי נדרש למסכת העובדתית שנקבעה בבית הדין המשמעתי, ובחן אותה לפרטיה. במסגרת זו סבר, כי העדויות שבית הדין ראה כתומכות בגרסת המתלוננת, למעשה אינן תומכות בהרשעת המשיב במיוחס לו. ועוד, בשונה מקביעת בית הדין בסוגיה, קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמתלוננת בחרה לספר על שהתרחש, לטענתה, בפני מנהל בית החולים ולא להתלונן בפני הממונה על מעמד האשה במקום, אינה מעלה או מורידה לעניין בחינת רצונה של המתלוננת להתלונן; זאת בשונה מקביעת בית הדין, אשר ראה בכך אינדיקציה לחוסר רצונה של המתלוננת להתלונן, ומכאן הסיק בית הדין כי היה בזאת כדי לתרום לאמינות גרסתה. בנוסף, בשונה מקביעת בית הדין בסוגיה, בית המשפט המחוזי מצא כי העובדה שהמתלוננת לא נרתעה מתיאורן והדגמתן של פעולות "מסובכות" בפני בית המשפט, כגון האופן שבו הזמין המשיב את המתלוננת לבוא אליו כאשר ישב מאחורי שולחנו, אין בה כדי לתמוך בגרסתה או להפריכה.

ה.

בהמשך, נדרש בית המשפט לעדויות המתלוננת והמשיב. נפסק לעניין זה, כי לא ניתן לקבוע ברף הראייתי הנדרש שגרסת המתלוננת עדיפה על פני זו של המשיב, שכן ניכר – כנאמר – כי הגישה את תלונתה לאחר סכסוך מקצועי בינה לבין המשיב, ויש חשש שמא אף אם היה קשר מיני בין הצדדים, המתלוננת החליטה אך בדיעבד כי זה נכפה עליה בניגוד לרצונה, וזאת כתוצאה מהסכסוך המקצועי עם המשיב.

ו.

לאחר אלה, ומשסבר בית המשפט כי אין בעדויות שנשמעו כדי להרשיע את המשיב במיוחס לו, ציין בית המשפט, כי הועלתה הצעה להעיד את הפסיכולוג של המתלוננת בשאלה אם סיפרה המתלוננת לפסיכולוג על התנהגות המשיב כלפיה לפני אפריל 2012, אולם זו סירבה מטעמי חיסיון. נאמר לעניין זה, כי המתלוננת היא שהעלתה, בתלונתה בפני נציבות שירות המדינה, את האפשרות לאמת את גרסתה עם הפסיכולוג, בציינה כי שיתפה את הפסיכולוג בזמן אמת במעשיו של המשיב. בית המשפט ציין, כי הציע למתלוננת אפשרות להסרה חלקית של החיסיון, כך שהפסיכולוג יעיד אך מתי החל הטיפול, והאם דיוחה לו המתלוננת על המעשים המיוחסים למשיב במהלך הטיפול; וזאת, מבלי שהפסיכולוג יציין את התרשמותו מהמתלוננת, או יפרט את תגובתו (ראו החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.10.14).

משלא ניאותה המתלוננת, ציין בית המשפט כי יש להחיל על סירובה לוותר על החיסיון, את הכלל לפיו הימנעות מהבאת ראיה מקימה חזקה שבעובדה כנגד הנמנע, שאילו הובאה הראיה – ובענייננו, אילו העיד הפסיכולוג –הייתה פועלת לחובתו. בסיכומם של אלה קבע בית המשפט, כי מכלול הראיות בתיק אינו עולה מעבר לספק סביר, כנדרש בדין המשמעתי, ולכן זיכה את המשיב מן המיוחס לו מחמת הספק; זאת, תוך שהודגש כי אין באמור כדי לומר כי המתלוננת שיקרה או העלילה עלילת שווא על המשיב.

ז.

יצוין כי בית המשפט המחוזי (החלטה מיום 26.2.15) עיכב את ביטול ההשעיה בה היה המשיב נתון.

הבקשה

ח.

המדינה מבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עיקר הבקשה נסב על הטענה כי בית המשפט המחוזי יצר הלכה חדשה, שגויה, לפיה אי-הסכמת מטופל לוותר על חסיון פסיכולוג-מטופל מקימה חזקה שבעובדה שאילו היה המטופל מעיד את הפסיכולוג, היה בכך כדי לסתור את טענותיו. נטען, כי הלכה זו מנוגדת לרציונל העיקרי העומד בבסיס החיסיון, והוא הגנה על פרטיותו של המטופל כדי שיוכל לשוחח באופן חופשי עם מטפלו, וזאת אף כאשר עדות הפסיכולוג רלבנטית להליך. בהמשך לכך נטען, כי בית המשפט הוא זה שהעלה את אפשרות הויתור על החיסיון, ואילו בית הדין המשמעתי לא נדרש לכך, והסתפק בחומר הראיות שבתיק כדי לבסס את הרשעת המשיב; ומכאן שלא היה צורך בהסרת החיסיון.

טענה נוספת היא, כי שגה בית המשפט בכך שהתערב באופן גורף בקביעותיו העובדתיות של בית הדין המשמעתי ובהערכת מהימנות העדים על-ידיו, ומצא לשנותן מהיסוד. כנטען, בית הדין המשמעתי התרשם ישירות מהעדים שהופיעו בפניו, ולכן היה לו יתרון מובהק בהערכת מהימנותם, ואילו בית המשפט המחוזי התעלם מקביעות המהימנות והסיק מסקנות שגויות מן העדים השונים שהעידו. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי קבע קביעות עובדתיות שגויות ולא מבוססות נגד המתלוננת עצמה; כך, כאשר נקבע כי המתלוננת הגישה את תלונתה רק לאחר שהבינה כי הקשר המיני שהיה לה עם המשיב, ככל שהיה, "לא הוביל אותה אל התפקיד בו חשקה". בכך, לפי הנטען, יש כדי להציג את המתלוננת כמניפולטיבית, וזאת ללא אחיזה בחומר הראיות.

ט.

בתגובת המשיב מיום 4.3.15 נטען, כי הבקשה אינה מעלה עילה המצדיקה דיון שלישי בבית משפט זה. אשר לטענה בדבר החיסיון נטען, כי קביעתו האמורה של בית המשפט בסוגיה זו נעשתה בסוף פסק הדין ומעבר לצורך, שעה שלא נמצא בחומר הראיות די לביסוס הרשעת המשיב. עוד נטען, כי אין המדובר בהלכה כללית ורחבה, כטענת המדינה, אלא החלטה פרטנית בנסיבות המקרה הקונקרטי, לאחר שהמתלוננת העלתה את הסוגיה בעצמה בתלונתה בנציבות שירות המדינה, ואילו בדיון בבית המשפט המחוזי לא הסכימה להצעת בית המשפט להסיר באופן חלקי בלבד את החיסיון, תוך שמירה מרבית על זכותה לפרטיות. אשר לטענות הנוספות המועלות בבקשה נטען, כי אלה נסבות על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, ובכך אין להצדיק דיון בבית משפט זה בגלגול שלישי.

י.

בקשה זו העלתה בי לבטים באשר למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ועל כך אעמוד להלן. לכן ניתנה ביום 10.3.15 החלטה זו:

"הואיל והמשיב הוא יליד 1948, כלומר מגיע השנה לגמלאות הסטטוטוריות, יודיע המשיב בתוך 10 ימים אם נכון הוא להודיע שככל שבקשת המדינה לא תתקבל – ואיני נוטע כל מסמרות לעת הזאת לעניין ההכרעה בבקשה, המעוררת שאלות מסוימות – ישוב לעבודתו ליום אחד ויפרוש לגמלאות".

ביום 15.3.15 הודיע המשיב כי האמור מקובל עליו, וציין את גיל ו ומצב בריאותו.

הכרעה

יא.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובנספחים, ולא בלי התלבטות, החלטתי בכפוף לאמור בפסקה הקודמת, וכפי שיפורט להלן, שלא להיעתר לבקשה. זאת, כיון שאף אם פסק הדין של בית המשפט המחוזי מעורר מספר קשיים עליהם אעמוד, בסופו של יום מדובר בראש ובראשונה בהכרעות במישור העובדתי, ואין בית משפט זה בשבתו בגלגול שלישי, האכסניה המתאימה לבירורי ם מעין אלה, על פי כללי ההתערבות המקובלים, וזאת גם אם בית המשפט המחוזי מצא לשנות מממצאיה של הערכאה הראשונה (רע״א 8841/12 מטבחי מילניום בע״מ נ׳ ש. אנפה בע״מ , פסקה 9 (2013); רע״א 7303/14 הללי נ׳ בולדו , פסקה ה׳ (11.1.15) (להלן עניין

בולדו )). גם אם תיתכן התלבטות לגבי התיחסויות עובדתיות כאלה ואחרות, אין מדובר בעיוות דין המצדיק כתיבה מחדש של פסק דין על שלל עובדותיו, כאילו מתקיים דיון בערכאה דיונית. אשר לסוגיית החיסיון, העומדת במרכז הבקשה, היא אינה נדרשת למעשה לשם ההכרעה בתיק , שכן בטרם הגיע אליה בית המשפט, קבע כי אין די בחומר הראיות בתיק לשם ביסוס הרשעת המשיב. קביעתו הנוספת של בית המשפט לעניין החיסיון אינה מניבה איפוא אמירה הלכתית הטעונה הכרעה בבית משפט זה . בנוסף לכך, משהשיב המשיב בחיוב לשאלת בית המשפט אם יפרוש מעבודתו על אתר, לאחר יום אחד, למעשה אין נפקות אופרטיבית של ממש לבקשה, לגבי האוירה במרכז הרפואי וכלפי המתלוננת; ונזכיר, כי העונש העיקרי שהשית בית הדין המשמעתי על המשיב היה פיטורים לאלתר . עם זאת אדגיש, ״כי דחייתה של בקשת רשות ערעור אין פירושה בהכרח כי בית המשפט דוחה הבקשה סומך ידיו על האמור בהחלטה (ראו בר״ע 103/82 חניון חיפה נ׳ מצת אור , פ״ד לו(3) 122 ,124), אלא כי הבקשה לא נמצאה ראויה להידון בערעור נוסף״ (רע״א 6006/14 מ.ל.ב.ס טכנולוגיות בע״מ נ׳ רחל שחור , פסקה ו׳ (2014); וראו גם עניין בולדו , פסקה ה׳).

יב.

בהמשך לאמור, ולמעלה מן הצורך במקרה דנא אך במבט צופה פני עתיד, אבקש לחדד שתי סוגיות עיקריות העולות מפסק הדין. ראשית , לעניין חסיון מטופל-פסיכולוג: חיסיון זה מוגדר בסעיף 50(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, באופן הבא:

"פסיכולוג-מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה. "

מטרת חסיון זה, בדומה לחסיון רופא-מטופל (סעיף 49 לפקודת הראיות) ולחסיון עובד סוציאלי-מטופל (סעיף 50א לפקודה), היא לאפשר למטופל לשוחח בחופשיות עם הגורם המקצועי המטפל בו, מבלי חשש כי מידע זה יגיע לגורמים חיצוניים; "ההנחה היא שאם המטופל לא יוכל להתבטא בחופשיות בפני הרופא/ הפסיכולוג/ העובד הסוציאלי, השירות שיינתן לו לא יהיה אפקטיבי" (י' עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גיל וי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 284 (תשס"ח)). דברים אלה הם הכלל, המעוגן בתכלית עבודתם של גורמים מקצועיים אלה. אכן, יתכנו – על פי הדין – מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה, כי "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה", ולכן יורה על הסרת החיסיון, כפי שמאפשר סעיף 50(א) כאמור. אולם לדידי, ברי כי על בית המשפט לעשות שימוש זהיר במיוחד באפשרות זו, כדי שלא לעקר את החיסיון מתוכן ולפגוע ברציונלים העומדים בבסיסו. כפי שציין השופט עמית:

"... ספק

אם

בעולם

הטיפול

קיימת

מודעות

לכך , שבית המשפט

רשאי

להחליט

על

הסרת

החסיון לצורך

הליכים משפטיים,

אם

בפלילי

ואם באזרחי... נשווה

נגד

עינינו את

המטופל,

או

המטופלת , המגלה

אוזנו

של

המטפל

על רגשותיו,

חולשותיו, על

יחסו

לסובבים

אותו,

על תחושותיו

כלפי

בת זוגו,

על

חיי

המין

שלהם,

על מערכות

יחסים שקיים

מחוץ

לקשר

הנישואין,

וכיו " ב עניינים אינטימיים

הרגישים

ביותר

שסיפר

למטפל.

כל אלה

עשויים

למצוא

דרכם

לתיק

בית

המשפט... הסרת החסיון

כעניין

שבשגרה

במסגרת הליכי

בית

משפט, עשויה

לפגוע

קשות

המהלך הר גיל

של

הטיפול,

הן

מתוך חשש

של

המטופל שדברים

שייאמרו

ישמשו

בעתיד

נגדו

או שייחשפו

ביום

מן

הימים

לעינים

זרות,

והן

מתוך החשש

של

המטפל

כי

דברים

שיירשמו

על

ידו,

עשויים ביום

מן

הימים

לשמש

גם

כנגדו,

ושמא גם

לפגוע

בפרטיותו

שלו

כמטפל" (ת"א (חיפה) 995/05 פלוני נ' מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ , פסקה 17 (2007)).

יג.

עם זאת, בהליך הפלילי עשוי בית המשפט להגיע למסקנה, כי הסרת החיסיון דרושה לשם שמירה על זכות

הנאשם להליך הוגן (י' צ' צדיק "שבירת החיסיון ביחסי מטפל-מטופל בבריאות הנפש" פסיכולוגיה ומשפט 38 146, 151 (2008)); ובאופן דומה, כי יש להעביר ראיות מסוימות לידי ההגנה, אף במחיר של פגיעה בזכות

לפרטיות של המתלונן או המתלוננת, כדי להגן על זכותו

של הנאשם להליך הוגן

(בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים , פ"ד ס(1) 360, 389-388 (2005) (להלן עניין

פלונית ) ; בש"פ 9081/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (2013)). מטבע הדברים, שונה המצב כאשר מתבקשת הסרת החיסיון לשם ביסוס גרסת המדינה והרשעת

הנאשם, דהיינו, כאשר האיזון הוא בין זכותו של המתלונן לפרטיות לבין האינטרס הציבורי להרשעת עבריין. במצב מעין זה, לדידי, הסרת החיסיון בניגוד לרצון המתלונן תוך פגיעה בפרטיותו צריכה להיעשות כחריג שבחריגים, תוך הנמקה ראויה; וכמובן, כל מקרה לגופו.

יד.

בענייננו, מן הטעמים האמורים מעלה, סבורני כי היטיב בית המשפט המחוזי לעשות כאשר נמנע משימוש בסמכותו האמורה בסעיף 50(א) ומהוריה בדבר הסרת החיסיון. בית המשפט ניסה – תחת זאת – להשיג את הסכמת המתלוננת להסרת החיסיון. ככלל, העלאת האפשרות להסרת החיסיון אינה צריכה להיעשות ביוזמתו של בית המשפט. ואולם, ער אני לכך שהמציאות מורכבת, ולכן יתכן שבנסיבות מסוימות יוכל בית המשפט להעלות מיוזמתו הסרת החיסיון, לשם חשיפת האמת, וזאת בזהירות רבה. במקרה דנא החליט בית המשפט להמתין בהכרעה בנושא זה עד לאחר בדיקת הראיות לגופן, אך בין היתר התרשם מהצהרת באי כוח המשיב כי יחזור מערעורו אם תשובת הפסיכולוג תהא שהיו דיווחים מאת המתלוננת על הטרדות מיניות מצד המשיב באורח סדיר לפני אפריל 2012 (פסקה 199). בהקשר זה כשלעצמו, המדובר בנקודה שהיתה ראויה לבדיקה זהירה.

טו.

אמנם כפי שציינה המדינה, על פני הדברים עלולים להתפרש דבריו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו בהקשר עדות הפסיכולוג כיצירת הלכה חדשה ומרחיבה, שכן צוין בפסק הדין, כאמור, כי שעה שהמתלוננת בחרה שלא להסיר את החיסיון, במיוחד בגרסה ה"מרוככת" שהציע בית המשפט, יש בכך לומר שאילו היה מעיד הפסיכולוג, היה הדבר מחזק את גרסת ההגנה. ואולם, אין לראות את הדברים במשקפיים "הלכתיות", אלא כהתרשמות בנסיבות הקונקרטיות, ומכל מקום יפה בכגון דא זהירות, כאמור כפי שיפורט להלן.

טז.

הרציונל שבבסיס הכלל, לפיו כאשר נמנע אדם מהבאת ראיה או עדות שיש בהם כדי לבסס את עמדתו, חזקה כי הראיה או העדות יתמכו בגרסה שמנגד – הוא רציונל אינטואיטיבי; ברי, כי כאשר אין סיבה לאי הבאת הראיה או העד אשר יש בהם, לפי הנטען, לתמוך בגרסה, נראה הדבר תמוה, ולכן יביא, ככלל, לתמיכת בית המשפט בגרסה המנוגדת (ראו ע״פ 437/82 אבו סלומון נ׳ מדינת ישראל , פ״ד לז(2) 85 98-97 (1983); ע״פ 6972/09

אבוטבול נ׳ מדינת ישראל , פסקה מ״א (2012)). כך למשל, כאשר פלוני נאשם בשוד, ולטענתו ראה אותו אלמוני בעת ביצועה הלכאורי של העבירה משחק עם בנו בגן הציבורי, ככל שיבחר פלוני לא להעיד את אלמוני, יניח בית המשפט כי אילו הוביל אלמוני להעיד, היה בעדותו כדי לפגוע בגרסתו של פלוני, ולא להיפך.

יז.

אך דומה כי הדברים שונים בכל הנוגע לחיסיון מקצועי, ובענייננו חסיון מטפל-פסיכולוג. כאמור, הסיבה לאי-הסרת החיסיון נעוצה ברצון להגן על פרטיות המטופל ולאפשר לו לומר את אשר על ליבו באופן חופשי, וזאת לשם טיפול אפקטיבי. יצירת כלל רחב, לפיו כל אימת שהמתלונן מחליט שלא לוותר על החיסיון יש לראות זאת כתמיכה בגרסה הנגדית, אינה פשוטה – נוכח הרציונלים העומדים בבסיס הענקתו של החי סיון. ככלל, ניתן להבין התנגדות של מתלוננת או מתלונן להסרת החיסיון, בשל חשש מ"מדרון חלקלק", שמא ייחשף מעבר למה שרצו לחשוף; על כן אין לבוא עמם בטרוניה בהקשר זה. עם זאת, בענייננו הייתה זו המתלוננת שמסרה בחקירה כי דיברה על המעשים נשוא כתב התובענה עם הפסיכולוג, ובית המשפט אף לא ביקש את הסרת החיסיון באופן מלא אלא באופן מרוכך בלבד, ללא כל הידרשות לעצם הטיפול הפסיכולוגי, אלא לנקודה ממוקדת של הזכרת התלונה בפני הפסיכולוג. וחרף אלה, נוכח החשיבות שבהגנה על פרטיותה של המתלוננת ושל מתלוננות בכלל בעבירות מין , ניתן היה להסתפק בכך, בלא תוספת אמירה בהקשר דנא, ששעה שחומר הראיות עצמו אינו מבסס הרשעה לשיטת בית המשפט, ומשנקבע כי יש לזכות את המשיב מן המיוחס לו מחמת הספק.

מכל מקום, אין הדבר נדרש להכרעה לגופו בענייננו; כך, כיון שקביעתו זו של בית המשפט נעשתה מעבר לצורך, לאחר שמצא – כאמור – כי לשיטתו אין בחומר הראיות כדי לבסס הרשעה.

יח.

שנית , בית המשפט המחוזי מצא לציין, כי "ניתן להניח, כי אם הייתה התנהגות מינית כלשהי בין הצדדים, כפי טענתה של המתלוננת, הרי שזעמה ניצת עקב כך שהיא הבינה כי קשר מיני זה, ככל הנראה, לא הוביל אותה אל התפקיד בו חשקה. אולם אין זה סביר להניח כי זעם זה ניצת, בעוצמה כזו, עקב ההטרדות המיניות, שהגיעו באותו הרגע בדיוק, לשיאן" (פסקה 135 לפסק הדין). דברים אלה דומה שהרחיקו לכת, שכן בית המשפט, אגב בירור אשמתו של נאשם בעבירות מין או הטרדה במסגרת הליך פלילי או משמעתי אינו אמור לקבוע עובדות שאין בהן הכרח לגבי המתלוננת עצמה, אשר איננה צד להליכים (או מתלונן, במקרים המתאימים). לא המתלוננת היא העומדת למשפט, אלא הנאשם, וכמובן הכל באיזון עם צרכי הגנתו; ואכן, אמנם על בית המשפט לשמור כראוי על זכויותיו של הנאשם ולהכריע בין הגרסאות, ולעתים קרובות מדובר במלה נגד מלה, אך בכך אין כדי להצדיק פגיעה ב מתלוננת. על בית המשפט להשית לנגד עיניו במקרים כאלה את הן זכויותיה של המתלוננת עצמה והקושי המובנה שיש בעצם הגשת התלונה והעדות בבית המשפט, והן את האינטרס הציבורי בעידוד נפגעות להתלונן, ולפעול במידת האפשר לצמצום ה"קרבנות המשנית" הנגרמת למתלוננת מעצם ההליכים (רע״פ 5877/99 יאנוס נ׳ מדינת ישראל , פ״ד נט(2) 97, 118 (2004); עניין פלונית , בעמ׳ 380). ואטעים לבסוף אף אנכי כי אין בכל הנאמר כדי להטיל דופי במתלוננת בנידון דידן (ראו פסקה ו' למעלה).

יט.

בכפוף לאמור, ומן הנימוקים שהובאו מעלה, איני נעתר לבקשה זו. המשיב ישוב ליום אחד ויפרוש מעבודתו כהודעתו.