בר"ש 2618/11 לשכת עורכי הדין הועד המרכזי נ. עו"ד עלי עותמאן

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעמל"ע 4519-01 - 11 מיום 3.3.11, אשר קיבל את ערעור המשיב על חומרת העונש שהוטל עליו בבית הדין המשמעתי הארצי (מפי עורכי הדין מני, עומרי וקסיס)

בבד"א 21/2010 מיום 15.11.10.

רקע

ב.

המשיב ייצג את המתלוננת בהליך מזונות אשר נפסק לטובתה. החל מחודש פברואר 2005 ועד לחודש יולי 2007 קיבל המשיב בעבור המתלוננת סך של 1000 ₪ לחודש, אך העביר לה מדי פעם סכומים של כמה מאות שקלים בלבד.

ג.

המשיב הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז צפון (בד"מ 58/09) על פי הודאתו בעבירות של אי העברת כספים ללקוחות, הפרת חובת עו"ד, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ופגיעה בכבוד המקצוע. המשיב הודיע לבית הדין, כי הפקיד בידי מזכיר בית המשפט שיק בסך 10,000 ₪. על המשיב הוטל עונש השעיה על תנאי למשך שלוש שנים. בגזר הדין צוין, כי נוכח הצהרת המשיב שהחזיר למתלוננת את הכספים המגיעים לה בהתאם לסיכום עמו, ונוכח חרטתו הכנה לא נמצא מקום להשעיה בפועל.

ד.

הסכום האמור לא שולם, והוגש ערעור על ידי המבקש - הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין - לבית הדין המשמעתי הארצי. בא כוח המשיב ביקש לדחות את הדיון כדי להסדיר את תשלום החוב, אולם החוב לא שולם, ובית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור המבקשת והטיל על המשיב עונש השעיה בפועל למשך 9 חודשים, השעיה על תנאי למשך 9 חודשים ופיצוי המתלוננת. נאמר, כי חרטת המשיב היא למראית עין בלבד, וכי הוא הוליך את בתי הדין

שולל כאשר התחייב לפרעון ההמחאה שמסר. הודגש, כי אין זו מעידה ראשונה, ושעם זאת לא מוצה הדין עם המשיב. בקשה לעיכוב ביצועו של

עונש ההשעיה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, וההשעיה החלה ב-1.1.11.

ה.

המשיב עירער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיים בערעור שלושה דיונים (בימים 30.1.11, 10.2.11 ו-3.3.11). במסגרת הדיון ביום 10.2.11 הוסכם, כי תוך שלושה ימים יופקד סך של 10,000 ₪ בידי מזכיר בית הדין המשמעתי של מחוז צפון, וזה יועבר למתלוננת. הובן, כי עם התשלום תבדוק הלשכה אפשרות, שלפיה תקופת ההשעיה בפועל תהיה זו שתיגזר על המשיב, והיתרה תהא על תנאי. הכסף הגיע לידיה של המתלוננת, ועם זאת לא ראתה הלשכה מקום לקבל את ההצעה האמורה; ואולם, בית המשפט קיבל את הערעור ביום 3.3.11, והורה כי עונש ההשעיה יעמוד על 63 ימים, קרי, מיום שהחלה ההשעיה עד מתן פסק הדין. בית המשפט ציין כי אינו מקל ראש בעבירת המשיב, אך החליט כפי שהחליט נוכח התוצאה של "סוף טוב הכל טוב", מקום שהסכום שבמחלוקת שולם "ויתכן אפילו פעמיים"; המשיב הוזהר באשר לעתיד. מכאן הבקשה שבפניי.

הבקשה

ו.

בבקשה נטען, כי לא היתה הצדקה להתערבות בית המשפט המחוזי בפסיקת בית הדין המשמעתי הארצי, שכן בתי הדין למשמעת מופקדים על שמירת כללי האתיקה של עורכי הדין, ועל כן מוענק להם שיקול דעת רחב באשר לעונש. כנטען, בנדון דידן מדובר בעבירות חמורות ביותר, וגם התנהלותו של המשיב בבתי הדין למשמעת לא היתה ראויה. הוסף, כי פסק דינו של בית המשפט קמא מעביר מסר שתיקון המעוות, גם לאחר זמן רב, יאפשר מחילה. לבסוף נטען, כי על בית המשפט היה לכל היותר להחזיר את התיק לבית הדין המשמעתי הארצי לגזירת דינו של המשיב.

ז.

בתגובת המשיב נטען, כי הבקשה הומצאה לידיו זמן רב לאחר הגשתה, ועל כן יש לדחותה. עוד נטען, כי לא הוצגה סוגיה עקרונית המצדיקה רשות ערעור, וכי בית המשפט היה רשאי להתערב בעונש שהושת על המשיב ככל שהשתכנע כי העונש חורג ממדיניות הענישה הראויה. הוסף כי המשיב הביע חרטה.

הכרעה

ח.

לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי שלא להיעתר למבוקש. רשות ערעור בתיקי לשכת עורכי הדין לבית משפט זה, כערכאה רביעית, תתאפשר אך במשורה שבמשורה (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב (לא פורסם)), ואך במקרים שבהם השאלה המועלית בבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית ( בר"ש 6588/09

דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה

(לא פורסם)) :

"...צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית, ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט - גלגול רביעי..." (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ -סניף כרמיאל (לא פורסם).

ט.

המקרה שבפנינו אינו בא בקהלם של אלה. אכן, אין צורך להכביר מלים על חומרת המעשים הנוגעים לליבת תפקידו של עורך הדין, קרי, יחסיו עם הלקוח. המשיב מעל באמון שניתן בו, ויש בכך פוטנציאל רב להביא לפגיעה חמורה בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין; וראוי כי בתי הדין המשמעתיים ובתי המשפט יימנעו ממצבים שבהם "חוטא יצא נשכר". העונש שהוטל על המשיב הוא אמנם מקל, ולטעמי שלי אכן מקל מדי בנסיבות. אמנם, התכלית בבסיס ההסדר שביקש בית המשפט קמא לערוך היתה חיובית; הוא ביקש "לחלץ" את הכסף בעבור המתלוננת ולהוציא מפי המשיב את בלעו, ובמובן זה היתה התוצאה של "סוף טוב". על כך כשלעצמו יש לברך, אך על בתי המשפט להיות רגישים לאיזון בין מציאת פתרון פרקטי למצוקת מתלונן לבין ההיבט הנורמטיבי והאינטרס הציבורי. לאחר העיון ומשאמרנו זאת, הנה בסופו של יום לא ראיתי מקרה זה כמצדיק התערבות בגלגול נוסף, על פי כללי ההתערבות האמורים.

י.

בנסיבות אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.