בש"א 1056/12 מדינת ישראל נ. אהוד אולמרט

מונחת לפניי בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' אורנשטיין ) מיום 12.1.2012. עניינו של פסק-הדין בשאלת חסינותו של המבקש 2, פרקליט המדינה, מפני תביעת נזיקית.

להלן הרקע בקליפת אגוז: המשיב 1, ראש הממשלה לשעבר מר אהוד אולמרט, הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בטענה כי בראיון שפורסם בעיתון "הארץ" הוציא המבקש 2, פרקליט המדינה, את דיבתו רעה, ופגע בזכויותיו כנאשם בהליך פלילי באופן העולה כדי הפרת חובה חקוקה. המדינה הציגה הודעה בדבר קיומה של חסינות למבקש 2, זאת מכוח הוראת סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינה חסינות עובד ציבור בגין מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור. המשיב 1 מצדו הגיש השגה על הודעת המדינה באשר לחסינות.

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' ניב ) דן בסוגיית החסינות ומצא כי יש לדחות את הודעת המדינה ולקבל את השגתו של המשיב 1. המדינה הגישה בקשת רשות ערעור, ובפסק-דינו של בית המשפט המחוזי אושרה התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום – קרי: דחיית הודעת החסינות – אם כי מטעמים שונים. בית המשפט המחוזי פסק כי התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפני המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (שטיפלה בנושא החסינות וחתמה על הודעת החסינות), לא הייתה מספקת, כי לא נערך בירור עובדתי הולם, וכי הודעת החסינות לא נומקה כנדרש. על כן, נקבע כי הודעת החסינות, במתכונת שבה הוגשה, אינה עומדת בדרישות המשפט המנהלי.

ביום 2.2.2012 הוגשה הבקשה שלפניי, למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים אינם מסכימים לקביעות הכלולות בפסק-הדין, אולם לשיטתם, לפני שתישקל הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, מן הראוי למצות את המסלול של קבלת החלטה מחודשת בסוגיית החסינות, הפעם על-בסיס הליך בחינה מקיף יותר – בהתאם להנחיותיו של בית המשפט המחוזי. ואכן, המדינה הגישה לבית משפט השלום הודעה חדשה בדבר קיומה של חסינות למבקש 2. בנסיבות אלה עותרים המבקשים למתן ארכה עד ליום 28.3.2012.

המשיב 1 מתנגד למתן הארכה. לשיטתו, בקשת הארכה היא בבחינת ניסיון "לאחוז את החבל בשני קצותיו", לאמור: לקיים הליך מחודש של הכרה בחסינות, ובה-בעת להותיר בידי המבקשים את האפשרות להשיג על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה מציין המשיב 1 כי יש להניח שגם לאחר שתינתן החלטתו של בית משפט השלום באשר להודעת החסינות החדשה, יתקיים הליך ערעורי לפני בית המשפט המחוזי, כך שלמעשה מדובר בעיכוב ניכר המנוגד לעקרון סופיות הדיון ולאינטרס הציפייה של המשיב. המשיב 1 סבור כי אין "טעם מיוחד" למתן ארכה במקרה זה, וכי אין להתעלם מן המועדים הקצובים בדין תוך מתן אפשרות למבקשים לנקוט הליכים משפטיים שאינם מתיישבים זה-עם-זה. המשיב 1 מוסיף וטוען כי ממילא סיכויי ההליך – ב"גלגול שלישי" – נמוכים.

המדינה הגישה תשובה לתגובה, ובה היא מדגישה כי לא מדובר בניסיון "לאחוז את החבל בשני קצותיו", אלא בהגשת הודעת חסינות חדשה לאחר הליך של בחינה מקיפה, זאת על-יסוד עמדתה המשפטית של המדינה כי בית המשפט המחוזי אפשר זאת בפסק-דינו. המדינה מבהירה כי אם הערכאות הדיוניות תקבענה שאין מניעה משפטית להגשת ההודעה החדשה, לא יהא צורך בהגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. כלומר, הצורך בהארכת המועד מתייחד למצב שבו הערכאות הדיוניות לא תקבלנה את פרשנותה של המדינה בדבר האפשרות להגיש הודעת חסינות חדשה. המדינה טוענת עוד כי במקום שבו קיימת אפשרות שהליך בבית המשפט העליון יתייתר בשל הליך אחר המתקיים בערכאה אחרת, יש מקום למתן הארכת מועד באופן שימנע את הטרחתו של בית המשפט העליון – לשווא.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל.

כלל הוא, כי משנקבע בדבר חקיקה מועד להגשת הליך-של-ערעור (או בקשת רשות ערעור), נקודת המוצא היא כי יש לקיימו. ביסוד נקודת מוצא זו עומדים בין היתר שיקולים של יעילות, וודאות וסופיות, כמו-גם הצורך לשמור על שוויון בין בעלי-הדין. עם זאת, קיימות נסיבות שבהן מוצדק להאריך את המועד – הצדקה אשר צריכה לעלות כדי "טעם מיוחד". אחד השיקולים בכגון דא הוא קיומו של הליך תלוי ועומד באותו העניין – בין בערכאת הערעור בין בערכאה אחרת. הטעם לכך הוא שלעיתים ההכרעה בהליך התלוי ועומד עשויה לייתר את עצם הצורך בהגשת הליך ערעורי, או להשפיע באופן ממשי על תוכנו ועל דרך בירורו. בנסיבות אלה הארכת המועד עשויה גם להיטיב עם בעל הדין שכנגד, ולקדם מטרות ראויות כגון יעילות דיונית וחסכון של זמן שיפוטי.

בבואו של בית המשפט לבחון אם קיומו של הליך תלוי ועומד מהווה הצדקה למתן ארכה – "טעם מיוחד" כנדרש בדין – עליו לבחון בין היתר את סוג ההליך התלוי ועומד, את דרך בירורו וכן את הזיקה בינו לבין ההליך הערעורי. ככל שההשלכה הצפויה של ההליך התלוי ועומד על ההליך הערעורי גדולה יותר – מבחינת עצם הצורך בקיומו או מבחינת תוכנו והיקפו – כך תגבר הנטייה לראות בכך משום "טעם מיוחד" למתן הארכת מועד. זאת ועוד, יש לבחון את מהותו של ההליך התלוי ועומד ואת סיכוייו הלכאוריים. ככל שהסיכויים טובים יותר, מתעצמת ההצדקה למתן הארכת מועד (ראו בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם, 20.10.2004)).

בענייננו, המדינה החליטה לקיים הליך של בחינה מחדש בעניין החסינות – זאת לאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לפגמים המנהליים שנפלו בהליך שהוביל להודעת החסינות המקורית. בינתיים אף הוגשה בפועל הודעת חסינות חדשה לבית משפט השלום. אין ספק כי החלטת בית משפט השלום בעניין תעודת החסינות החדשה עשויה לייתר את עצם הצורך בקיום הליך ערעורי בבית משפט זה. בנסיבות אלה, ניתן להניח כי אף אילו הוגשה כעת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, קיים סיכוי לא מבוטל שהדיון בה היה ממילא מושהה עד שיתברר גורל הודעת החסינות החדשה.

זאת ועוד, במסגרת התשובה לתגובה, המדינה מבהירה כי הבקשה להארכת מועד נועדה למקרה שבו בית המשפט קמא ישלול את עצם האפשרות להגיש הודעת חסינות חדשה. כלומר, המדינה סבורה שפסק-הדין של בית המשפט המחוזי מאפשר, לפי פרשנותו הנכונה, הגשת בקשה חסינות חדשה, ובהתאם לפרשנות זו פעלה המדינה. ככל שהערכאות הדיוניות יקבלו עמדה זו לעניין עצם האפשרות להגיש הודעת חסינות חדשה, והעניין יתברר לגופו, כלל לא יהא צורך בהגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה שלפניי. לשון אחרת: אף אם בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי ידחו לגוף העניין את הודעת החסינות החדשה (להבדיל משלילת עצם האפשרות להגישהּ), לא "תנוצל" הארכה לשם הגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין נשוא הבקשה שלפניי, אלא במידת הצורך יוגשו הליכי השגה מתאימים על ההחלטות החדשות.

לאור המקובץ, סבורני כי בקשת הארכה – שהוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור – היא לגיטימית, ועולה בקנה אחד עם שיקולים של יעילות דיוניות וחסכון במשאבים של מערכת המשפט. הבקשה מתקבלת אפוא. המבקשים יהיו רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.1.2012 עד ליום 28.3.2012. ככל שאכן תוגש בקשת רשות ערעור, יצוין דבר הארכה בפתחה, ויצורף עותק של החלטתי-זו כנספח.