בש"א 1097/09 יוסף קזאנטיני נ. הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולי

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט ש' שוחט) מיום 23.6.08. במסגרת פסק דין זה, נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה) על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 (להלן: חוק הנכים), החלטה בה הופחתו אחוזי נכותו של המבקש. הבקשה שלפני הוגשה ביום 4.2.09. לטענת המבקש, האיחור נובע מפנייתו של המבקש ללשכת הסיוע המשפטי, על מנת שזו תאשר את המשך הייצוג בהליך בקשת רשות הערעור שבנדון. המבקש טוען כי פנייתו זו נענתה על ידי הלשכה לסיוע משפטי זמן רב לאחר שהוגשה ולבסוף הוחלט לשכור את שירותו של בא-כוח באופן פרטי, וללא סיועה של הלשכה לסיוע משפטי. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, על אף שאין זה בהיר מדברי החוק האמור מהו המועד המדויק להגשת בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי - אם 30 ימים או 45 ימים - הרי שבכל מקרה מ דובר באיחור משמעותי. משמ דובר במועדים אשר נקבעו בחיקוק, הרי שיש להציג "טעם מיוחד" לאיחור האמור. לטענת המשיב, "טעם מיוחד" שכזה, לא הביא המבקש בבקשתו. כמו כן, מוסיף המשיב וטוען כי המבקש לא ביסס כנדרש את טעם האיחור ובכלל זה לא הביא ראיה לעניין מועד הפנייה האמורה ללשכה לסיוע משפטי; לא צירף את תגובתה (אם קיימת) לבקשה ועוד. לבסוף, טוען המשיב לסיכויי הליך נמוכים. זאת, שכן בקשת רשות הערעור רובה ככולה נשענת על טענות עובדתיות – רפואיות הנוגעות לקביעת אחוזי נכותו על ידי הוועדה. זאת, בניגוד לסעיף 12א לחוק האמור, המאפשר ערעור על החלטות הוועדה ב"נקודה משפטית בלבד".

2.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי אכן דין הבקשה להארכת מועד, להידחות. ההליך דנן הינו כאמור בקשת רשות ערעור שמהותו השגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה. נראה אכן כי בנסיבות אלו ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה מבוססת היא על סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 ועל תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. כפועל יוצא מכך, על המבקש היה להגיש הליך זה תוך 30 ימים מעת מתן ההחלטה וכזאת לא עשה. גם אם טעות בידי, ויש להחיל בנסיבות אלו את סעיף 34(ד) לחוק הנכים, שעניינו ערעור על החלטת ועדת ערעור היושבת בערעור על החלטת קצין התגמולים (להבדיל מוועדה רפואית עליונה), יחד עם תקנה 3 לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי דין בערעור), התשמ"ז – 1987, הרי שעמדו למבקש 45 ימים להגשת בקשת רשות ערעור. כך או כך, איחורו הוא אפוא ניכר. היה עליו להביא "טעם מיוחד" לאיחור, לא כל שכן לאור משך האיחור. כלום עמד המבקש בנטל זה? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. נושא הפניה לסיוע המשפטי והתשובה מצוי בחסר ראייתי. לא צורף תיעוד מלא לעניין הפניה והתשובה; לא פורטו תאריכים רלבנטיים בתצהיר. בנוסף, גם אם מ דובר

באיחור הנובע מאי המענה של הלשכה לסיוע משפטי, הרי שטעם שכזה אינו עולה בנסיבות העניין ובשים לב לאיחור הניכר, כדי "טעם מיוחד" המצדיק איחור כאמור. כך הדבר, שכן המבקש לא הבהיר מדוע לכל הפחות לא פנה לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד בתוך המועד; לא כל שכן בחלוף זמן קצר לאחר שנראה שתשובה לעניין ייצוגו מבוששת לבוא. מעבר לכך, לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים את הארכת המועד. בקשת רשות הערעור של המבקש מעלה טענות לעניין חוקתיותן של הוראות חוק הנכים. טענות אלו שמצאו ביטוי רק בערעור המתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי, לא מצאו התייחסות בפסק-דינו של בית המשפט קמא ונראה גם שהן טענות אגביות לטענה העיקרית של המבקש בדבר קביעת אחוזי נכותו על ידי הוועדה. עיקר ההשגה של המבקש הינו אפוא בטענות עובדתיות-רפואיות אשר אין נוטה ככלל בית משפט זה בערעור ב"גלגול שלישי" להתערב בהן.

3.

התוצאה היא, הן לאור חסר ב"טעם מיוחד" להארכת המועד, והן נוכח האמור לעניין סיכוייו של ההליך, כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות המקרה דנן ובשים לב למצבו של המבקש, אין צו להוצאות.