בש"א 4339/12 עיריית ירושלים נ. משה אריה

1.

המבקשת, נושה של המשיב 1 (להלן – החייב ), שהינו תושב מחוז ירושלים, הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 7.3.2011 בקשה למתן צו כינוס לנכסי החייב. נתקיימו מספר דיונים בבית המשפט בהם עלתה אפשרות שהחייב יסדיר את חובו. משהדבר לא נסתייע החליט בית המשפט ביום 15.12.2011 להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. החלטת ההעברה ניתנה לפי בקשתו של הכונס הרשמי (המשיב 2). מתברר, כי החייב הינו קרוב משפחה של עובדת בעלת תפקיד מרכזי במחלקת פשיטת הרגל אצל הכונס הרשמי במשרדיו בירושלים. בדיון שנערך ביום 29.2.2012 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב הביע בית המשפט (כבוד סגנית הנשיאה השופטת ו' אלשייך ) את הדעה כי סמכות ההעברה נתונה לנשיא בית המשפט העליון ולא לבית המשפט המחוזי בירושלים. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי שהעניין יובא להכרעתי.

למרבה הצער ההליך לא הובא בפניי אלא ביום 31.5.2012, עם הגשת בקשה של המבקשת לבית משפט זה ליתן החלטה.

2.

סבורני, כי אין מנוס אלא להותיר את ההליך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. מסופקני אם די בקרבת משפחה של חייב לעובד במשרדיו של הכונס הרשמי במחוז הרלוונטי כדי לשמש בסיס מספיק להעברתו של הליך ממחוז למחוז. יוער, כי אף אין זה ברור מן החומר שבפניי מהי קרבת המשפחה שבין השניים, האם מדובר בקרבה מדרגה ראשונה או קרבה אחרת. ברי, כי יש חשיבות למידת הקרבה המשפחתית. עם זאת, נראה לכאורה כי לבית המשפט המחוזי בירושלים הייתה סמכות, מן ההיבט הפונקציונלי, להעביר את ההליך. זאת, על יסוד האמור בסעיף 175 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. גם אם לא הייתה הצדקה להעביר את ההליך מבחינת נתוני המקרה, וכאמור ספק בעיניי אם הייתה הצדקה, דומה, מבלי שאקבע עמדה סופית בעניין, שלא ניתן לומר שעסקינן בחוסר סמכות להעביר. על יסוד דברים אלה סבורני שיש

להימנע מהעברה נוספת של ההליך ומטלטולם של המעורבים חזרה לבית המשפט בירושלים. נראה שיש להפעיל, ולו מכוח היקש, את הרציונל שעומד מאחורי הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1981, באשר לכך שבית משפט נעבר "לא יעבירנו עוד".

3.

סיכומו של דבר הוא שההליך ייוותר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, על אף שספק אם מלכתחילה הייתה הצדקה להעברה. לאור התוצאה, איני נדרש לשאלה בדבר מהותו של ההליך שבפניי.