בש"א 5149/05 משה מוריס סוג'ון נ. חוף הכרמל נופש ותיירות 89 בע"מ

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. עניינו של ההליך בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' נאמן) שלא לפסול עצמו מלישב בדין. ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת ניתנה ואף הומצאה למבקשים ביום 2.5.05, ואילו הבקשה שלפני הוגשה ביום 29.5.05.

2.המבקשים מסכימים כי המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 15.5.05, ולמרות זאת שלחו את הערעור ביום 19.5.05, כך שהוא הגיע למזכירות בית המשפט ביום 23.5.05. לטענת המבקשים, הם אינם נדרשים לטעם מיוחד לשם הארכת המועד, כיוון שהכלל הקבוע בתקנה 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 לפיו תקופת הערעור בענייני פסלות שופט מוגבלת ל-10 ימים אינה ראויה או סבירה, ואינה עומדת במבחן התכלית הראויה, ולפיכך אינה חוקתית ודינה פסילה. המבקשים טוענים כי משעה שהמבקשים העלו את טענת הפסלות בפני בית המשפט קמא בהזדמנות הראשונה שנקרתה להם, לא ניתן לייחס להם שיהוי, ויש לקבל את ערעורם. עוד טוענים המבקשים כי יש לספור את המועד לערעור מיום 9.5.05 ולא ממועד מתן ההחלטה, שכן רק במועד זה התקיים דיון שבעקבותיו הובהרה החלטתו של בית המשפט, וניתן היה להחליט על הגשת ערעור. לבסוף נטען כי לגופו של עניין, ההגשה התאחרה בשל בעיות בריאות של בא כוח המבקשים, אשר הביאה לעומס במשרדו ולפיכך יש לקבל את הערעור.

3.המשיבים הגיבו לבקשה. משיבים מס' 1 ו-5 טענו כי הטיעון המשפטי של המבקשים מתייחס להגשת בקשת פסלות בפני בית המשפט קמא, ולא לערעור פסלות, ולפיכך אין לטעמיו של טיעון זה דבר עם העניין דכאן. עוד נטען כי תקופת הערעור המקוצרת בערעורי פסלות כבר נומקה בפסיקה, ומטרתה היא שלא תרחף באויר טענת פסלות של בעל דין כלפי שופט. עם זאת, לאור הנימוקים הבריאותיים שהובאו, הותירו משיבים אלה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. משיב מס' 2 התנגד לבקשה, וטען כי נימוקיה אינם טובים, כי אף סיכויי הליך הערעור עצמו אינם טובים, ולפיכך דין הבקשה להידחות. משיבים מס' 3 ו-4 הוסיפו על התנגדויות המשיבים האחרים, וטענו כי לא הובהר בבקשה מה פסול יש בתקנה 471ג(א) הנזכרת, ומדוע היא אינה ראויה או חוקתית. כן נטען כי ההסתמכות על מועד הדיון אינה במקומה, שכן לא בכדי נקבעה תקופת הגשת הערעור בתקנות. נטען כי המבקשים אינם יכולים לעצב את המועדים כרצונם תוך התעלמות מן הדין. כן נטען כי אם האיחור נבע מעומס במשרד בא כוח המבקשים, היה עליו להגיש בקשת ארכה טרם חלוף המועד, ומכל מקום כי אין בטעם זה כדי להצדיק מתן ארכה כמבוקש. יצויין כי המשיבה מס' 6, אשר נמחקה מן התיק, הגיבה אף היא לשם הזהירות. המבקשים הגישו תגובות לתגובות המשיבים, ובהן חלקו על הנטען בתגובות.

4.לאחר בחינת הבקשה וטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. לעניין סיכויי ההליך, קיים קושי לבוחנם, שכן ההחלטה עליה מבוקש לערער אינה מנומקת. לפיכך, אני נכון להניח כי סיכויי ההליך טובים. עם זאת, לעניין הטענות ה"חוקתיות" שהועלו, הרי שלא מצאתי מקום לקבלן. נוכח חזקת החוקתיות של הדין, ובכלל זה תקנה 471ג(א) הנזכרת, היה מוטל על המבקשים נטל של ממש בטענתם לפיה המדובר בתקנה בלתי חוקתית ובטלה. בנטל זה לא עמדו. בטענה לפיה משך הזמן הקבוע בתקנה זו לערעור קצר מזה הקבוע בעניינים אחרים – כשלעצמה – אין די בהקשר זה. כך בייחוד נוכח התכלית המבוררת שביסוד תקנה זו והמועד המיוחד שנקבע בה, והיא בירור מהיר של טענת הפסלות על מנת שלא תישאר תלויה ומרחפת בחלל האויר (ראו למשל בש"א 8847/99 עדן נ' עדן (לא פורסם); בש"א 2049/97 בנימין האזרחי נ' השופט צבן (לא פורסם)). מכאן, שהיה על המבקשים להגיש הערעור תוך 10 ימים ממתן ההחלטה. לעניין זה, אוסיף ואציין, כי לא שוכנעתי שהיה מקום למנות את המועד להגשת הערעור מן הדיון שלאחר ההחלטה בבקשת הפסילה, כפי טענת המבקשים. כך, שכן המבקשים אמנם "ציפו" להבהרת ההחלטה במעמד זה של הדיון, אולם בציפייה זו גרידא אין משום החלטה בעניין פסלות לצורך המועד להגשת הערעור. טענת המבקשים לפיה בדיון זה הוסיף כב' השופט נימוקים להחלטתו גם לא מצאו ביטוי בפרוטוקול הדיון. אשר על כן, המסקנה היא כי הערעור הוגש באיחור. השאלה היא, אפוא, אם יש מקום להאריך המועד?

5.הנימוק העיקרי לאורכה המתבקשת הנו מצבו הבריאותי של בא-כוח המבקשים. אולם, לא מצאתי בנימוק זה בנסיבות העניין עילה להארכת המועד ו"טעם מיוחד" כנדרש בדין. כך, אפילו בשים לב לגמישות האפשרית בהארכות המועדים בערעורי פסלות, נוכח מהות ההליך (ראו והשוו בש"א 7997/00 סולטאן נ' אדרי (לא פורסם); ע"פ 1816/90 גרשנוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 781, 785).

6.התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.