בש"א 574/21 יעקב עמוס נ. רונן וינברג ,עו"ד

לפניי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 6.11.2020 בפש"ר 24699-08-13, שבמסגרתה בוטל ההפטר שניתן למבקש וכן הורה בית המשפט למבקש להגיש הצעה לפדיון הדירה. נימוקי הבקשה להארכת מועד הם, "משבר הקורונה העולמי", מעבר משרד של באת כוח המבקש ועומס עבודה רב, כמו גם קושי בתיאום פגישה עם החייב.

המשיב 2, הנאמן, מתנגד לבקשה. הנאמן טוען כי המועד האחרון לערער על ההחלטה היה ביום 21.12.2020 ואילו הבקשה הוגשה ביום 26.1.2021, דהיינו באיחור של 36 ימים, שהוא איחור משמעותי המצביע על זלזול במועדים. הנאמן מדגיש עוד, כי בפרק הזמן שחלף המשיכו להתקיים הליכים בפני בית המשפט קמא (הוגש תצהיר וניתנה החלטה על הגשת תגובה). עוד טוען הנאמן, כי המבקש כלל לא טרח להסביר מהי העילה לאיחור הניכר, מלבד טענות לאקוניות ועמומות שלא נתמכו בתצהיר, מה גם שעומס עבודה אינו מהווה עילה להארכת מועד. הנאמן מוסיף, כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן ההחלטה נסמכת על קיומן של גרסאות סותרות ביחס לזכויות של החייב ושל אשתו בדירה. כונס הנכסים הרשמי מצטרף לנימוקי הנאמן.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי בהינתן "טעם מיוחד" לכך. עומס עבודה של בא כוח המבקש לא הוכר כטעם מיוחד להארכת מועד (ראו למשל: בש"א 5800/06 עאדל נ' מדינת ישראל (25.6.2006); בש"א 7963/19 חברה קדישא פתח תקווה נ' לנצר (11.12.2019); בש"א 7566/20 אברהם נ' מדינת ישראל (5.11.2020)). אשר למשבר הקורונה והשפעתו הנטענת על האיחור בהגשת הערעור, הרי שהטענה הועלתה באופן לאקוני ועמום, ובאופן שאינו יכול לעלות כדי "טעם מיוחד" אשר יצדיק איחור כה משמעותי בהגשת הערעור (ראו: בש"א 4356/20 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי (2.7.2020)). בהקשר זה אף יוער, כי לכל הפחות, מצופה היה כי תוגש בקשה להארכת מועד בתוך פרק הזמן הקבוע להגשת ערעור, ומשלא נעשה כן, יש בכך כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות לסופיות הדיון של הצד שכנגד. עוד צוין בבקשה, כי חל קושי בקיום פגישה עם החייב, אולם לא זו בלבד שלא ברור מדוע הדבר מנע את הגשת הערעור (ולמצער הגשת בקשה להארכת מועד) אלא שגם טענה זו נטענה ללא פירוט מספק.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.