בש"א 8002/11 מ.ד נופי ים השקעות בע"מ נ. עו"ד פיני יניב בתפקידו ככונס הנכס

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. עניינה של הבקשה לדיון נוסף בפסק-דין שניתן על-ידי בית משפט זה ביום 6.10.2011, בע"א 1940/11 (כבוד השופטים מ' נאור, ח' מלצר ונ' הנדל).

לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום

מתן

פסק-הדין (ולא מיום המצאתו). כלומר, בענייננו המועד האחרון להגשת ההליך הוא 23.10.2011. אלא שהבקשה להארכת מועד – ובצמוד לה הבקשה לדיון נוסף עצמה – הוגשה ביום 31.10.2011, משמע מדובר באיחור לא מבוטל של כשבוע ימים.

אכן, לבית המשפט מסורה הסמכות להורות על הארכת המועד, אך לאור מאפייניו המיוחדים של הליך הדיון הנוסף – אשר פותח פתח לליבון נוסף של סוגיה שהוכרעה בפסק-דין של בית המשפט העליון – נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד תיושם באופן דווקני ונוקשה (ראו למשל בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2009)).

בענייננו, לא מצאתי כי המבקשת הצביעה על "טעם מיוחד" למתן ארכה. המבקשת טוענת כי היא סברה שתקופת הפגרה (פגרת סוכות) אינה נכללת במניין הימים, ולכן הגישה את ההליך באיחור. אולם, הכלל שלפיו ימי הפגרה אינם עוצרים את מרוץ הזמן להגשת בקשה לדיון נוסף הוא כלל מושרש, ותיק ומוכר, ובית המשפט חזר עליו פעמים רבות (ראו למשל בש"א 4719/93 Her Majestry the Queen in Right of Canada נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). בפרט כשמדובר בהליך של בקשה לדיון נוסף, שבו כאמור הגישה לעניין המועדים היא דווקנית במיוחד, אין לקבל, בהיעדר נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, טענה בדבר טעות בדין (מושרש) כ"טעם מיוחד" למתן ארכה.

מעבר לכך, עיינתי בפסק-הדין נשוא הבקשה לדיון נוסף. פסק-הדין ניתן פה-אחד, וקשה לראות כיצד מתקיימים בו אותן נסיבות מיוחדות, יוצאות דופן ונדירות שבהן תימצאנה העילה וההצדקה לקיום דיון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטי בית משפט זה. במילים אחרות (ומבלי לקבוע קביעות נחרצות כמובן), סיכויי ההליך גופו נחזים להיות נמוכים, בשים לב לאמות המידה הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

כל אלה מטים את הכף כנגד היעתרות לבקשה שלפניי. הבקשה נדחית אפוא.