בש"א 8352/03 עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת דיור נ. לאה ומיכאל קורבן ועוד

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. המבקש טוען כי לאחר ששמע את פסק הדין נשוא העתירה, "נתקפתי בזעזוע והייתי בהלם, וחדלתי בכלל לתפקד והסתובבתי כמו משוגע, ולא יכולתי כלל לתפקד שכל הוני וכל מפעלי ידו לטמיון והייתי בחרדה איומה..." וממשיך המבקש: "ניסו להרגיע אותי כל העת, וכל מיני עורכי דין שפניתי אליהם הרגיעו אותי כי כעת פגרא ואין לי מה לדאוג ולכן בלעתי תרופות ארגעה על פי מרשם רופא".

לבקשה שבפני צורף אישור רפואי של פסיכיאטר מיום 15.9.03, הוא יום הגשת הבקשה, המאשר כי בדק את המבקש על פי בקשתו, וכי המבקש "סובל מדיכאון נפשי מיום 5.8.03 אחרי שקיבל פסק דין נגדו אז קיבל התמוטטות עצבים...".

המשיבים בתגובתם עומדים על כך שעתירה לדיון נוסף יש להגיש תוך חמישה עשר יום מיום מתן פסק הדין, וכי הפגרה אינה עוצרת מועד זה. המשיבים מציינים עוד כי אין בבקשה פירוט מיהם אותם עורכי דין שעל עצתם הסתמך המבקש, כי האישור הרפואי ניתן לאחר תום המועד להגשת העתירה, וכי למעשה מדובר בטעות משפטית, אשר אינה מהווה עילה להארכת מועד. עוד מציינים הם כי במהלך התקופה שלאחר פסק הדין הגיש המבקש בקשה לבית המשפט ואף כתב מכתבים בנוגע לפסק הדין.

כידוע, בשנים האחרונות חלה התרופפות בכלל הנוקשה לפיו טעות שבדין אינה מהווה עילה להארכת מועד, ובמקרים לא מעטים, כאשר הנסיבות הצדיקו זאת, הוארכו מועדים בהסתמך על נימוקים שכאלה. הדברים אמורים גם בנוגע לעתירות לדיון נוסף, אף על פי שמדובר בסעד הניתן במשורה, אשר לגביו קיימת לעיתים הקפדה יתרה. (לדוגמא: בש"א 6708/00, אהרן נגד אמנון ואח', פ"ד נ"ד (4) 702). אין מדובר, אמנם, במצב שבשגרה, אולם במקרה זה אינני שוללת את האפשרות העקרונית להכיר בטעות כגון זו להארכת המועד. אף על פי כן החלטתי לדחות את הבקשה שבפני, כפי שאפרט כאן:

פסק הדין נשוא העתירה ניתן, כאמור, ביום 31.7.03, ומאותו מועד יש למנות את המועד להגשת העתירה. באישור הרפואי המצורף לבקשה, אשר נערך, על פי האמור בו, ביום 15.9.03, נטען כי ביום 5.8.03 לקה המבקש בהתמוטטות עצבים בעקבות פסק הדין, וכי תוצאותיה – מצב רוח ירוד ונדודי שינה – נמשכים עד יום כתיבת האישור. באישור לא מצויין דבר באשר לבדיקה קודמת של המבקש בידי הרופא, או בנוגע לתיעוד רפואי שהוצג בפני הרופא, כך שנראה כי מקור האינפורמציה היחיד של הרופא היה דבריו של המבקש עצמו.

והנה, ביום 3.8.03, מועד בו אמור היה המבקש להיות מדוכדך ושקוע ביגונו, הוא טורח להגיש בקשות שונות לבית המשפט – בקשה לתיקון טעויות קולמוס, בקשה להבהרת פסק הדין ובקשה לעכב החזרת ערבון. יתר על כן: ביום 31.8.03, בעת בה, על פי האמור בבקשתו, היה המבקש מצוי במצב נפשי קשה מאד, הוא כותב מכתב אל נשיא בית המשפט ושורה של נמענים נוספים, ובו פרשנותו שלו לפסק הדין וקביעותיו. המכתב פותח במילים "כל מה שניתן בפסק הדין ביום 30.7.03 – אין עוררין יותר!", והוא מגולל בחדוות נצחון את נצחונו של המבקש ושותפיו על פני המשיבים.

לא ברור מהו שגרם למבקש לפרש באופן מוטעה את פסק הדין בשלב הראשון, (ולבחור לשתף בכך את נשיא בית המשפט, בדרך תמוהה ובלתי מקובלת), ובאיזה שלב השתנתה עמדתו. אולם עובדה אחת עולה בבירור מן המכתב ואופן כתיבתו: המבקש לא היה שרוי אותו זמן בדיכאון, ואף נראה כי ההיפך הוא הנכון. המבקש לא רק שלא נמצא במצב של חוסר תפקוד, אלא אפשר שלקה בתפקוד יתר, בהציפו את בית המשפט בבקשות ובמכתבים שלא לצורך. ובהכללה – טענתו של המבקש בדבר מצבו הנפשי שמנע ממנו להגיש את העתירה במועד – נסתרת מיסודה.

רבות נכתב על החובה לבוא לבית המשפט בנקיון כפיים, במיוחד כאשר הסעד המבוקש הוא סעד מן הצדק, שיש בו אלמנט של בקשה "לפנים משורת הדין". בקשה להארכת מועד, במיוחד כזו המבוססת על טענות בדבר מצבו הרפואי והנפשי של המבקש, מחייבת את המבקש לפנות לבית המשפט בידיים נקיות, תוך גילוי נאות (ראו: זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, פיסקה 687 בעמ' 897).

המבקש בבקשה שבפני פעל בניגוד לחובה זו. הוא ביקש לזכות בהתחשבות בית המשפט והמשיבים בהסתמך על עובדות, אשר למצער ניתן לומר שאין להן כל בסיס. בנסיבות אלו אין הוא זכאי לסעד המבוקש.

למעלה מן הצורך אוסיף עוד כי גם לגופו של עניין, סיכויי המבקש כי תינתן לו רשות לדיון נוסף נראים קלושים, כיון שפסק הדין מתייחס בעיקר לנסיבות המקרה שבפניו, ואין בו משום חידוש הלכה או קושי מיוחדים.

הבקשה נדחית.