בש"א 9410/05 גן הדר קורפורשיין חברה זרה פעילה נ. הממונה על המירשם

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הערעור מוסב על החלטת בית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור על החלטת הרשמת על המקרקעין. לצורך דיון בבקשה שבפני, אשרטט תחילה את ההליכים שקדמו להגשת בקשה זו. לאחר מכן, נוכח המחלוקת הנטושה בין הצדדים לגבי דרך התקיפה הראויה של פסק דינו של בית משפט קמא, אבחן מהו ההליך הנכון לתקיפת החלטת בית משפט קמא ולבסוף אדון בבקשה להארכת מועד.

ההליכים

2.המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בת-אביב יפו נגד הממונה על המרשם עקב סירובה לרשום הערת אזהרה לגבי חוזה מכר שנחתם בניו יורק בינה לבין המשיבה 2 על ידי כונס נכסים שמונה בבית משפט אמריקאי לבקשת בעלי מניותיה של המבקשת, וסירובה לרשום את העברת הבעלות על יסוד המסמכים שהוגשו לצורך זה לרישום. ביום 26.9.04 נתן בית המשפט פסק דין אשר במסגרתו נדחה הערעור מהטעם שהוא הוגש באיחור וכן משום שלא הוצג ייפוי כוח כנדרש. על פסק דין זה, הגישה המבקשת בקשת רשות לערער (ע"א 1053/04). ביום 11.1.05 ניתן פסק דינו של בית משפט זה, מפי כבוד השופט א' גרוניס (רע"א 9584/04 גן הדר קורפורשיין חברה זרה פעילה נ' הממונה על המרשם (לא פורסם)), אשר מפאת חשיבותו לעניין שבפני אצטטו במלואו:

"ביום 10.105 הודיעו בעלי הדין כי הם מסכימים לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.9.04 ולהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, כאשר כל צד שומר לעצמו את טענותיו, למעט לעניין האיחור בהגשת הערעור. הבקשה תידון כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. לפיכך יבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 1053/04 (כולל החיוב בהוצאות) והדיון יוחזר אליו על מנת שידון בהליך לעיצומו...".

3.ההליך, הוחזר אפוא לפתחו של בית המשפט המחוזי, על מנת שידון בו מחדש. ביום 28.6.05 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי במעמד הצדדים. בפסק הדין נקבע, כי בדין נדחתה הבקשה לרישום העסקה שכן לא התמלאו התנאים הקבועים לצורך זה בסעיף 126(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. זאת, שכן בית המשפט קיבל את עמדת המפקחת על המרשם, שאין להכיר בתוקף החלטות בית המשפט האמריקאי, לרבות החלטה המסמיכה את כונס הנכסים למכור את נכסי החברה, נוכח קיומו של פסק דין חלוט בעניין זה (ה"פ 1621/00).

4.ביום 29.9.05 הוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם הוא לא קובל לרישום בשל עמדת המזכירות כי היה על המבקשת להגיש בקשת רשות לערער, והמועד לכך חלף. בבקשה להארכת מועד שהוגשה לפני, עומדת המבקשת על טענתה כי היא היתה זכאית להגיש ערעור בזכות, וכי האיחור ביום אחד בהגשתו נגרם עקב אי קבלתו לרישום. המשיבה מתנגדת לכך שכן לטענתה, על המשיבה היה להגיש ערעור ברשות, ומשלא עשתה כן, ולא ניתן על ידה טעם מיוחד להצדקת הארכת המועד להגשת בקשת רשות לערער, דין הבקשה להידחות.

סיווג ההליך

5.כאמור, המבקש עומד בתוקף על טענתו, כי הדרך הנכונה לתקיפת פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינה ערעור ברשות, ואילו המשיבה טוענת כי היה על המבקש ליטול רשות לצורך הגשתו. עיון מעמיק בטענות הצדדים מעלה, שאין מחלוקת ביניהם כי בנסיבות רגילות, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה נגד הממונה על מרשם המקרקעין טעון בקשת רשות מבית משפט זה (ראו: סעיף 122 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ע"א 585/84 יעקב נאזי נ' הממונה על המרשם , דינים עליון, כרך ה, 167; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 785). ואכן, בהליך הקודם שנוהל בין הצדדים בבית משפט זה, הוגש ההליך בדרך של בקשת רשות לערער. אולם, לטענת המבקש, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, יש לראות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כפסק דינה של ערכאה דיונית. כך, משום שבבית המשפט המחוזי לא התקיים דיון לגופו של עניין בהליך, וזאת בניגוד להוראת בית משפט זה, בר"ע 9584/04 הנ"ל, לדון בהליך לעיצומו.

6.אחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיבה. הדרך הנכונה לתקיפת החלטת בית המשפט המחוזי היא באמצעות נטילת רשות לערער. מסכימה אני עם עמדת המשיבה, לפיה אין לפרש את פסק דינו של כבוד השופט א' גרוניס, כאילו נאמר בו שבית המשפט המחוזי חייב לדון במחלוקת לגופה בלבד, ואין הוא רשאי לדחות את ההליך בפניו מטעמים אחרים. בית משפט זה, לא דן בהליך שהובא לפניו לגופו של עניין ולא התיימר ליתן לבית המשפט המחוזי הנחיות מדויקות כיצד לנהל את ההליך שבפניו, מעבר לאלה אשר שקפו את הסכמת הצדדים לפניו. נוכח הסכמת הצדדים, הורה בית משפט שהצדדים לא יעלו בפני בית המשפט המחוזי את הטענה בדבר האיחור הנטען בהגשת ההליך, זאת ותו לא. בנסיבות אלה, ברי שבית המשפט המחוזי היה רשאי לדון בכל טענה אחרת שהצדדים העלו בפניו, כולל טענות מקדמיות, ולדחות את ההליך מטעמן. לפיכך, אין ממש בטענת המבקשת כאילו בית המשפט המחוזי לא שעה בעניין זה להוראת בית משפט זה.

די בכך כדי לדחות את טענת המבקשת לעניין סיווג ההליך. למעלה מהנחוץ אוסיף, כי אף על יסוד ההנחה, המוטעית, לדעתי, שבית המשפט המחוזי לא דן בהליך לעיצומו, עדיין אין המבקשת מבהירה מדוע יש בכך כדי לשנות את אופן הערעור על פסק הדין. ב"התערבותו" של בית המשפט העליון לא היה כדי לשנות את אופי ההליך. בית המשפט המחוזי היה ונותר ערכאת ערעור על החלטת רשמת המקרקעין. זאת, על פי הוראת סעיף 41(ב) לחוק בת המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר חלה לאו דווקא כאשר בית משפט המחוזי יושב כבית משפט לערעורים על פסק דין של בית משפט שלום, אלא גם מקום שניתנה לאדם זכות ערעור לבית משפט המחוזי מכוח חיקוק, כמו במקרה דנן.

הבקשה להארכת מועד

7.מהאמור עולה כי בנסיבות העניין, על המבקשת היה להגיש בקשת רשות לערער תוך 30 ימים מעת שהומצא לה פסק דינו של בית משפט קמא. משבקשה כאמור לא הוגשה במהלך מועד זה, יש לשקול האם מן הראוי להאריך את המועד לצורך כך. דא עקא, עקב התנגדותה הנחרצת של המבקשת לעמדה לפיה מדובר בערעור הטעון רשות, לא הוגשה על ידה, אף לא לחלופין, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מאפשרת למבקשת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער תוך 10 ימים מעת המצאה החלטה זו. המשיב יגיב על בקשה זו תוך 10 ימים מעת שתומצא לו. לאחר שיובאו התגובות בפני, אשוב ואבחן האם יש עילה להארכת מועד.