בשג"ץ 2263/11 אחמד חג'אזי נ. ביה''ד הארצי לעבודה בירושליפ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון מיום 22.2.2011 (בג"ץ 568/11). בפסק-הדין נדחתה על-הסף עתירה שהגיש המבקש בניסיון להביא לביטול פסק-דין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין זכויות כספיות של העותר בגין עבודתו במערכת ההוראה.

המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא 15 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). ודוק: מניין הימים מתחיל במועד מתן פסק-הדין ולא במועד המצאתו. תקנה 4 מאפשרת להאריך את המועד האמור אם הראה המבקש "טעם מיוחד" לכך. כיוון שהליך הדיון הנוסף הוא הליך ייחודי, החורג מעקרון סופיות הדיון ופותח פתח לליבון נוסף של סוגיה שהוכרעה בפסק דין של בית המשפט העליון, נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד לפי תקנה 4 תיושם באופן דווקני ונוקשה (ראו למשל בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2009)).

בענייננו, פסק-הדין ניתן כאמור ביום 22.2.2011. המועד האחרון להגשת בקשה לדיון נוסף חל אפוא ביום 9.3.2011, ואילו הבקשה שלפניי הוגשה ביום 21.3.2011. לא פחות חשוב מכך, סיכויי ההליך אפסיים. על פני הדברים, פסק-הדין של בית המשפט העליון אינו קובע כל הלכה חדשה אלא נשען על הלכות מושרשות באשר למתחם ההתערבות בהחלטות של בתי הדין לעבודה. משכך, ברור על פני הדברים כי לא מתקיימת במקרה זה עילה לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.