בשג"ץ 9859/08 מרינה קזצ'נקו נ. משרד הפנים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.

הבקשה נסבה על פסק הדין של בית משפט זה (בג"ץ 3408/08, מיום 21.9.2008) בו נדחתה על סף עתירה להורות למשיב להסדיר את מעמדה של העותרת 1 בישראל. בפסק הדין נקבע כי מהנתונים המוצגים בתגובת המשיב עולה חשש מבוסס שמא העותרת הסתירה מבקשתה לאזרחות ומהעתירה לבית המשפט את מהותם האמיתית של קשריה עם בעלה, קשרים עליהם מבוססת הבקשה למעמד בישראל. נפסק

כי בנסיבות אלה החלטתו של המשיב להשהות את הטיפול בבקשה עד להסדרת מעמדו של בעלה של העותרת בישראל הינה סבירה ביותר ואין מקום להתערב בה. בשולי פסק הדין ציין בית המשפט כי אין באמור כדי לסתום את הגולל על המשך הטיפול בבקשת העותרת בעתיד.

2.

ביום 23.11.2008 ביקשו העותרים להגיש בקשה לדיון נוסף. מאחר שחלפו למעלה מ-15 יום ממתן פסק הדין, נדרשו הם לבקשה להארכת מועד. בבקשה נטען כי היה על העותרים להגיש את ההליך עד ליום 30.10.2008, אולם בשל תקופת החגים והפגרה הצטבר עומס עבודה רב אצל באת-כוחם ובשל טעות שבתום לב, לא נשלחה הבקשה לדיון נוסף במועדה. כעולה מן הבקשה, המשיב מתנגד להארכת המועד.

3.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. בשונה מהכלל הרגיל, מניין הימים מתחיל בעת מתן פסק הדין ולא בעת המצאתו לצדדים. יצוין כי מועדי הפגרה אינם רלוונטיים לעניין, שכן ימי פגרה באים במניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף לבית משפט זה. דומה כי הבקשה שלפניי מבוססת על סברה מוטעית של המבקשים לגבי המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. מאחר שפסק הדין ניתן ביום 21.9.2008, המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף הסתיים ביום 6.10.2008, עוד לפני תחילתה של פגרת חג הסוכות. מכאן שפניית המבקשים להארכת מועד הוגשה כחודש וחצי לאחר תום המועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

4.

על פי תקנה 4 הנזכרת, רשם בית המשפט רשאי להאריך את המועד אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דרישה זו דומה לדרישה הקיימת ברגיל לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, נפסק כי יש לנקוט "גישה קפדנית ומצמצת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699), וכי יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 (בשג"צ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001)). גישה זו נובעת מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף.

5.

על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, איני סבורה כי יש מקום להיעתר לבקשה. בבקשה, שאינה נתמכת בתצהיר, נטען בצורה כללית לעומס עבודה ולתקלה בתום לב. אין בטענות אלה כדי להעמיד "טעם מיוחד" כנדרש. ככלל, עומס עבודה וטעות משרדית אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור, לא כל שכן "טעם מיוחד" לדיון נוסף. אפילו נאמר כי תקלה של עורך דין אינה מונעת לחלוטין הארכת מועד, אין להסתפק באמירה סתמית בעניין זה אלא יש לבאר, בתצהיר, כיצד קרתה התקלה (" (ראו, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 889 (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, תשנ"ה-1995). נמצא, כי כדי להצדיק את האיחור המבקש חייב, לכל הפחות, לתמוך את הבקשה בתצהיר ולבאר בו מהי התקלה שארעה וכיצד ארעה. אמירה סתמית בעניין לחץ עבודה ותקלה משרדית במשרד עורך הדין אינה משמשת "טעם מיוחד" (ראו, זוסמן , שם , בעמ' 898; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך והתרבות ואח' , פ"ד לא(3) 447). הבקשה שלפניי הוגשה כאמור ללא תצהיר וללא פירוט מינימלי אודות הטעות בתום לב שהביאה לכך שהבקשה לדיון נוסף הוגשה חודשיים ימים לאחר שניתן פסק הדין. בנוסף, עיון בחומר המצוי בתיק מעלה כי על פני הדברים אין ההליך מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. על פני הדברים לא מצאתי כי ניתנה במסגרת פסק הדין הלכה אשר מפאת קשיותה, חידושה או היותה סותרת הלכה קודמת, מצדיקה קיומו של דיון נוסף. סיכומו של דבר, בשים לב לייחודו של ההליך ולמשך האיחור, ובהעדר הסבר מפורט לעיכוב הגשת ההליך, וכן בהתחשב בסיכוייו הקלושים, איני מוצאת הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה איני עושה צו להוצאות.