בש"מ 4212/09 אוסאף אלשוא נ. משרד הפנים - מינהל האוכלוסין

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.פסק הדין, נשוא בקשה זו, ניתן בתום דיון שהתקיים ביום 20.4.2008. בפסק הדין נדחה ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים, לפיו נדחתה עתירה כנגד אי הארכת רישיון ישיבה ארעי למבקש 1. לאחר עיון בחומר חסוי פסק בין המשפט כי צדק

בקביעתו כי בשל קשריו של המבקש 1 עם פעילי טרור, החלטת המשיב שלא להאריך את רישיון הישיבה היא סבירה.

2.

הבקשה שפניי הוגשה ביום 18.5.2009. נטען בה כי לאחר הדיון, ביום 20.4.2009, עורך דינם מסר להם כי העתירה הסתיימה אך לא מסר מהו המועד לבקש דיון נוסף. כמו כן, הוא לא השיב להם את הפיקדון בסך 10,000 ₪, שהופקד עם פתיחת הערעור. בבקשה נטען כי המבקש 1 משוכנע כי עמדת גורמי הבטחון מתייחסת לאדם אחר ולא לעותר וכי הסדרת מעמדו נכשל אך בשל טעות בזיהוי.

3.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע בתקנה זו, כי רשם רשאי להאריך את המועד, אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דרישה זו אמנם דומה לדרישה הקיימת ברגיל בהליכים אזרחיים לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, ננקטת גישה קפדנית ומצמצת (ראו, המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699). אכן, יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 לתקנות (בשג"צ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001); בש"א 8810/05 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 25.12.2005)). גישה זו נובעת מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף, חריג במסכת ההתדיינות הרגילה. ייחודו של ההליך מקים צורך מוגבר להגן על ציפיות בעל הדין שכנגד ועל האינטרס הציבורי בדבר סופיות ההליכים.

4.

על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, איני סבורה כי ניתן להיעתר לבקשה. פסק הדין ניתן ביום 20.4.2009 במעמד הצדדים. הבקשה שלפניי הוגשה כחודש לאחר מתן פסק הדין. יחסיהם של המבקשים עם בא-כוחם אינם יכולים, בנסיבות העניין, לבסס "טעם מיוחד" מוגבר, כנדרש לעניין דיון נוסף. יחסים אלה כלל אינם מעניינו של בית המשפט. המבקשים גם לא הבהירו כיצד עניין הערבון קשור לאיחור בהגשת ההליך. יתרה מכך, וזה העיקר בעיניי, לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים העתרות לבקשה. עיון בפסק הדין מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה יש מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. על כן, בהתאם לאמות המידה של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סיכוייו של ההליך קלושים, וזאת בלשון המעטה.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה איני עושה צו להוצאות.