בש"מ 5331/16 בש"מ 5331/16

ביום 21.10.2015 הגיש המערער לבית משפט זה הודעת ערעור המכוונת כלפי שתי החלטות: פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה מיום 6.7.2015 (להלן: הערעור הראשון ); והחלטה מיום 24.9.2015 בגדרה התקבלה בקשה נגד המערער לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן: הערעור השני ). ביום 22.6.2016 הרשמת קבעה כי יש להורות על מחיקת הערעור הראשון, מכיוון שהוגש באיחור ולא נמצא כי יש "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשתו. באשר לערעור השני, הרשמת עמדה על כך שעל החלטה שבה מתקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ואשר מוטל בגדרה "צו המטיל עונש" יש להשיג בדרך של הגשת ערעור פלילי בזכות. על כן, הרשמת קבעה כי ככל שהמערער עומד על הערעור על ההחלטה, עליו להגיש הודעת ערעור מתוקנת. המערער לא השלים את מחיקת הערעור הראשון , ומכאן הערעור שלפניי הממוקד למחיקה זו בלבד.

בערעורו, המערער מפרט מדוע שגתה הרשמת בהחלטתה להורות על מחיקת הערעור הראשון. עיקר טענתו היא כי בנסיבות העניין היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעורו עד למועד הגשתו בפועל, וזאת הן מאחר שלא הייתה הסתמכות על סופיות פסק הדין, והן מכיוון שהאיחור נבע מטעות אנוש סבירה – שכן לא היה מודע להבדל בזמנים בין הגשת ערעור רגיל לערעור מנהלי.

לאחר שעיינתי בערעור ובנספחים המצורפים לו, ולאחר שקראתי בקפידה את החלטת הרשמת, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

כידוע, שיקול דעתו של הרשם רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בשג"ץ 8760/12 ואן קול נ' גנות (5.5.2013); בש"א 5814/12

ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012)) .

החלטת הרשמת מנומקת ומפורטת כדבעי, ומוסבר בה מדוע עניינו של המערער לא מגבש "טעם מיוחד" שיש בו כדי להצדיק קבלת ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כאמור, סבורני כי צדקה הרשמת בהחלטתה, ולא מצאתי בה כל פגם המצדיק התערבות. יתרה מכך, טענותיו של המערער כבר נדונו ונדחו על ידי הרשמת, ובערעורו לא הוצג כל טעם חדש שיש בו כדי להצדיק התערבות בהחלטתה. אשר על כן, אין בידי לקבל את הערעור.

סוף דבר, הערעור נדחה.