בש"פ 10004/06 מדינת ישראל נ. פלוני

בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בגין עבירות מין. על פי כתב האישום ביצע המשיב מעשים מגונים לשם גירוי וסיפוק מיני במספר קטינים, שטרם מלאו להם ארבע עשרה וכן פגע בפרטיותם של הקטינים בכך שהוא ושותפו לחלק מן המעשים תיעדו אותם.

2.כתב האישום הוגש ביום 6.3.2006 ובו ביום עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי לאחר המעשים המפורטים בכתב האישום, ביצע המשיב מעשים דומים בקנדה ומשהורשע בגינם וסיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו גורש לישראל ונעצר. המשיב טען מנגד כי מן הראוי לשחררו לחלופת מעצר בהוסטל המאכלס עברייני מין בשם "שעת רצון", לצורכי שיקום. ביום 6.6.2006 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ר' אבידע) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בציינו כי "רמת הבטיחות בהוסטל, מפני בריחה או הפרת תנאי שחרור בערובה אינה בדרגה היכולה לנטרל מסוכנות וחשש לבריחה". ערר על החלטה זו נדחה על ידי בית משפט זה (השופטת מ' נאור בבש"פ 5655/06 מיום 9.7.2006), אשר ציין כי ניתן ללמוד על מסוכנותו של המשיב מעצם מעשיו; מהרשעתו בקנדה ומ"ההיסטוריה" שלו כפי שנלמדה מפיו. בית המשפט בחן את השאלה האם ניתן לומר כי הטיפול הכימי שניתן למשיב מאיין את הסיכון הנשקף ממנו לשלום הציבור וציין כי "אין בישראל למיטב ידיעתי נסיון מספיק לקביעה כזאת ואיני מוכנה להעמיד את ציבור הילדים בסיכון כזה. אפשר ועם הזמן יצטבר נסיון מספיק ותשתנה הגישה, אך לא בעת הזו". בנוסף איבחן בית המשפט באותה החלטה את עניינו של המשיב מבש"פ 2968/06 מדינת ישראל נ' ורסנו

תק על 2006(2), 2806 (להלן: עניין ורסנו ) (2006), שם שוחרר הנאשם לחלופת מעצר, בציינו בין היתר כי בעניין ורסנו שלא כבעניינו של המשיב חלפו תשעה חודשי מעצר בלא שהחלה שמיעת הראיות ובמהלך חודשים אלה קיבל אותו נאשם טיפול כימי אינטנסיבי שיעילותו הובהרה בבדיקות רפואיות.

3.שמיעת ההוכחות בעניינו של המשיב, הכופר באישומים שיוחסו לו, נקבעה לשלושה מועדים במהלך חודש יולי 2006 אך בשל סיבות אישיות עתרה הסנגורית לביטול מועדים אלה ולדחיית הדיון עד סוף חודש ספטמבר 2006. המשיב מצידו הודיע באותו מעמד כי הוא מסכים לדחיית הדיון המבוקשת והוסיף "אני מודע לכך שאני במעצר עד תום ההליכים ולהשלכות שיש לכך". בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את בקשת הדחייה וקבע ארבעה מועדים חלופיים לחודשים אוקטובר ונובמבר 2006 (25.10.2006; 30.10.2006, 31.10.2006 ו-20.11.2006). בשלושת המועדים הראשונים נשמעו שמונה עדי תביעה ואילו הדיון שנקבע ליום 20.11.2006 נדחה ביוזמת בית המשפט ליום 11.12.2006. כמו כן, נקבע מועד הוכחות נוסף ליום 29.12.2006.

4.המבקשת עותרת להארכת מעצרו של המשיב כאמור וטוענת כי המעשים המיוחסים לו מעידים על מסוכנות רבה, בייחוד כלפי ילדים. המבקשת מפנה בעניין זה אל תסקיר המעצר שהוגש לגבי המשיב בו צויין כי הרקע להתנהגותו הינו סטייה מינית (פדופיליה) המשולבת בחוסר יכולת בסיסית לשלוט בדחפיו. עוד טוענת המבקשת כי קיים חשש ממשי שהמשיב יימלט מאימת הדין אם ישוחרר בהדגישה כי בעבר נמלט מן הארץ לקנדה במהלך דיון בתיק מזונות שהתנהל נגדו. המבקשת מוסיפה ומציינת כי מבחינת פרשת התביעה נותר לשמוע עד אחד והיא צפויה להסתיים בדיון הקרוב הקבוע, כאמור, ליום 11.12.2006. המשיב מצידו מתנגד לבקשה וחוזר על הצעתו כי ישוחרר לחלופת מעצר בהוסטל "שעת רצון". הוא מוסיף ומציין כי הטיפול הכימי הניתן לו במהלך מעצרו מדכא את דחפיו המיניים והוא שב ומפנה בעניין זה אל ההחלטה בעניין ורסנו , בציינו כי גם בעניינו חלפו בינתיים תשעה חודשי מעצר אשר במהלכם קיבל טיפול בזריקות. עוד מציין המשיב לעניין המשך הדיונים כי מטעם ההגנה יעידו הוא עצמו ושני עדים נוספים שזהותם לא פורטה. במהלך הדיון בבקשה אף התייצבה הגברת טל ורד, מנהלת ההוסטל "שעת רצון" ואישרה כי היא נכונה לקלוט את המשיב בהוסטל המצוי בהר אדר.

5.

משפטו של המשיב אכן נמשך מזה תשעה חודשים בעודו נתון במעצר וככל שהמשפט מתארך נקודת האיזון נעה אל עבר השיקולים המצדיקים את שחרורו. יחד עם זאת, חלוף הזמן וקצב התנהלות המשפט אינם שיקולים בלעדיים ובכל בקשה להארכת מעצר יש לשוב ולשקול את מכלול השיקולים כולם (ראו: בש"פ 3039/06 מדינת ישראל נ' פחימה , תק על 2006(2) 494, פיסקה 8 (2006); בש"פ 1707/06 מדינת ישראל נ' ענבתאוי , תק על 2006(1) 3600, פיסקה 3 (2006)). במקרה הנדון ולאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין אני סבורה כי יש להיעתר לבקשת ההארכה ואין מקום להורות על השחרור בשלב זה. השיקול המרכזי במערך השיקולים הצריכים לעניין היה ונותר מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור הקטינים, ולא הוצגה בפניי כל חוות דעת רפואית או אחרת באשר לטיפול הכימי הניתן לו התומכת בטענה כי מסוכנות זו אכן עברה מן העולם או כי חל לגביה שינוי מהותי. זאת ועוד, העיכוב המשמעותי שחל בשמיעת ההוכחות נובע כל כולו מבקשת הדחייה שהגיש המשיב. אלמלא דחייה זו קרוב לוודאי שהמשפט היה מסתיים כמתוכנן במהלך תשעת חודשי המעצר. המשיב היה ער להשלכות האפשריות של בקשת הדחייה שהוגשה והדבר צוין מפיו באופן מפורש כמצוטט לעיל. שיקול זה איננו שיקול מכריע, אך יש לו משקל מהותי במכלול השיקולים שיש להביא בחשבון במסגרת בקשת ההארכה במקרה דנן. אם נצרף לכך את העובדה כי רוב רובה של פרשת התביעה כבר נשמעה וכי במהלך חודש דצמבר 2006 קבועים שני מועדי הוכחות נוספים אשר במהלכם תסתיים קרוב לוודאי שמיעת ההוכחות כולן, אינני סבורה כי נקודת האיזון אשר נקבעה בהחלטות קודמות הנוגעות למעצרו של המשיב נשתנתה במידה כזו המצדיקה את שחרורו בשלב זה. נוכח כל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 6.12.2006 כמבוקש.