בש"פ 10411/07 עבדאללה אלוג' נ. מדינת ישראל

1.

בפני עתירה לגילוי ראיה חסויה מכוח סעיף 44 ל פקודת הראיות [נוסח חדש] , התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ), הקובע לענייננו כדלקמן:

"חסיון לטובת המדינה

אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה [...] אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי ראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".

2.

נגד המבקשים, שהם אחים, הוגשו כתבי אישום נפרדים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שעניינם מעורבות שלהם בהברחת נשק ממצרים (ת"פ 8161/07 ות"פ 8162/07, בהתאמה). בכתבי האישום, הדומים בעיקרם זה לזה, נטען לגבי כל אחד מן השניים, כי הם קשרו קשר עם תושב מצרים לפיו הלה, או מי מטעמו, ימסור להם רובים ותחמושת שיובאו שלא כדין ממצרים לישראל, והם ימסרו אותם לאדם אחר בשטח ישראל. על פי הנטען, בתאריך 2.5.07 הגיעו השניים לאזור מצפה רמון, נפגשו עם אדם אחר, קיבלו ממנו שבעה שקים ובהם 19 רובי קלצ'ניקוב, מחסניות ותחמושת, ונסעו מן המקום. מיד לאחר מכן נעצרו השניים. בגין כל אלה הואשמו המבקשים במספר רב של עבירות, שהעיקריות שבהן: קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499 ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), שותפות בעבירות ייבוא או סחר בנשק וכן עבירות נשק נוספות לפי סעיף 144 לחוק. שני המבקשים נעצרו עד תום ההליכים בעניינם.

3.

ב"כ המבקשים פנה בתאריך 5.6.07 לפרקליטות מחוז דרום, בבקשה לקבלת פרפראזה של המידע שהוביל ללכידת המבקשים. בהיעדר תגובה, ובהיעדר תעודת חיסיון בתיקים נכון לאותו מועד, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתאריך 20.6.07, בקשה לגילוי חומר חקירה. בתאריך 20.7.07 חתם שר הביטחון על תעודת חיסיון לגבי המבקש מס' 1, מתוקף סמכותו לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, ולפיה הוטל חיסיון מטעמים של ביטחון המדינה על מסירת ראיות כדלקמן:

"1.

מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט ו/או תוכן המידע שיש בו כדי לחשפם;

2.

א.

שיטות ודרכי פעולה, פעילות מבצעית, נהלי עבודה, ודרכי השגת מידע של שירות הביטחון הכללי, ככל שהם מתייחסים לאיסוף מידע מחוץ ובמסגרת חקירה, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה.

ב.

אמצעים טכניים של שירות הביטחון הכללי להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה, לרבות החומר אשר נאסף באמצעים אלה;

3.

תפקידים, שמות ומשימות של עובדי שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם.

4.

החסיון אינו כולל נושאים המהווים טענות פסול מחקירתו של הנאשם בתיק זה".

יוער כי תעודת החיסיון שצורפה לעתירה מתייחסת רק לעניינו של המבקש מס' 1, אולם בחומר שהוגש לי מטעם המשיבה מצויה תעודת חיסיון נוספת, זהה בתוכנה, שהוצאה בתאריך 29.7.07 בהקשר לעניינו של המבקש מס' 2. לפיכך החלטתי זו תתייחס לשתי תעודות החיסיון.

4.

לאחר הוצאת תעודת החיסיון הראשונה קיבל ב"כ המבקשים, בתאריך 23.7.07, פרפראזות מסוימות, ואולם הוא שב ופנה לפרקליטות בתאריך 6.8.07 ובתאריך 5.10.07 בדרישות לקבל מידע נוסף. הוא נענה בידי הפרקליטות, בתאריך 26.11.07, כי אין באפשרותה למסור מידע נוסף כלשהו המתייחס למבוקש במכתביו, וזאת לאור האמור בתעודת החיסיון. מכאן העתירה שבפני.

5.

גרסתם של המבקשים, כפי שהועלתה על ידם, היא כי המבקש 2 סבר כי הוא מתקשר בעסקת סמים ולא ידע כי המדובר בנשק, אף לא לאחר קבלת השקים, וכי המבקש 1 התלווה למבקש 2 כנהג בלבד ולא ידע על מטרת הנסיעה (יצוין כי בטענות בכתב בעתירה נטען, ככל הנראה מחמת טעות סופר כלשהי, כי חלוקת התפקידים בין המבקשים היתה הפוכה, וכי המבקש 2 הוא זה אשר הסיע את המבקש 1). לאור גרסתם זו ביקשו השניים, כי אורה על גילוי הראיות שלגביהן הוצא חיסיון כאמור, ואחייב את המשיבה להעביר לב"כ המבקשים פירוט הידיעות המודיעיניות הנוגעות למבקשים, וכן להשיב על מספר שאלות הנוגעות למבקשים, מעצרם, כלי הנשק שנתפסו בחזקתם, ושאלת הפעלתו של סוכן סמוי מטעם המשיבה בקשר עם מעצרם של המבקשים (להלן: המידע הנוסף ). המידע הנוסף נחוץ למבקשים – לטענתם – לצורך ביסוס הגנותיהם הנזכרות לעיל. כך הוא, לגבי מהות ידיעתו של המבקש 2 (אם מדובר בעסקת נשק, או בעסקת סמים), ולגבי מעורבותו וידיעתו של המבקש 1 (שלטענתו רק הסיע את המבקש 2, ולא ידע שמבוצעת עסקה אסורה כלשהי). בנוסף טוענים המבקשים כי יש חשיבות לשאלה, האם הגורם עמו סוכמה העברת הנשק אל המבקשים היה סוכן סמוי.

6.

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים חזר ב"כ המבקשים, ככלל, על טענותיו בבקשה בכתב. ב"כ המשיבה טענה מאידך כי אין במידע הנוסף המבוקש כדי לסייע למבקשים, אלא לבסס דווקא את הנטען בכתבי האישום. מעבר לכך, הוצג בפניי העתק מחומר החקירה החסוי, וזאת במעמד צד אחד בלבד, מכוח האמור בסעיף 46 לפקודת הראיות.

7.

בבואי להכריע בבקשת העותרים, הלכתי בדרך שהתווה בית משפט זה לבדיקת הסוגיה שבפניי (ראו: ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 8 (1992); בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 176 (1997); בש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005)). בחנתי את האינטרס של המבקשים בגילוי הראיות המבוקשות מחמת הצורך לחשפן לשם עשיית צדק אל מול האינטרס הציבורי לחסות אותן. בחינה זו נעשתה תוך התעמקות בעובדות הספציפיות של כתבי האישום, בגרסתם של המבקשים, בעיון בחומר החסוי הרב שהוצג לי, ובתיחום יריעת המחלוקת בין בעלי הדין. בדקתי את מידת התועלת שעשויה להיווסף לנאשמים מגילוי החומר – לביסוס הגנתם, הכל על יסוד הנחתו הנודעת של השופט (כתוארו אז) אולשן , לפיה: "... אין חקר לתבונת סנגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי , פ"ד ד 429, 433 (1950)). מנגד בחנתי את היקף האינטרס של המשיבה שלא לגלות את המידע הנוסף, מן הטעם שגילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה.

8.

לאחר בדיקת כל האמור לעיל, מצאתי כי תעודות החיסיון אכן חלות על החומר החסוי שאת גילויו מבקשים העותרים, וכי חשיפת המידע הנוסף המבוקש אמנם עלולה לפגוע באינטרסים הביטחוניים של המדינה. כן הגעתי למסקנה, כי אין בגילויו של החומר החסוי מידע היכול לסייע להגנתם של המבקשים מעבר לאמור בפרפראזות שנמסרו להם – לשם עשיית צדק במקרה דנן. הנה כי כן, אין מקום להורות פה על גילוי המידע הנוסף כמבוקש, והעתירה נדחית.