פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
10454/07
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
העורר:
ג'מאל דאכה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו
בב"ש 94021/07 שניתנה ביום 7.12.07 על-ידי השופט
אורי שהם
בשם העורר:
עו"ד אבי כהן
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי גרנות
החלטה
א.
ערר זה הוגש ביום 9.12.07 בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט שהם) מיום 7.12.07 לקבל ערר על החלטת בית משפט השלום (השופט לנדמן) מיום 6.12.07, ולהאריך את מעצר העורר בגדר "הצהרת תובע". ראשית הדברים במעצר לצרכי חקירה בחשדות ניסיון לרצח והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. הצהרת התובע בפני בית משפט השלום הוגשה בסופו של יום בגין החזקת הסם, ולא בגין עבירת הניסיון לרצח. בית משפט השלום סבר שהיה מקום כי המשטרה והתביעה יפרידו בין נושא הניסיון לרצח לנושא הסם שהוא שונה במהותו והחקירה לגביו נסתיימה מכבר, ועל כן אין בהצהרת התובע בנושא הסם להוות אותו גישור שאליו כיוון המחוקק בסעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. לפיכך לא האריך את המעצר. בית המשפט המחוזי סבר, כי אף שניתן היה לכאורה להפריד בין הדבקים ולנהל חקירה מקבילה, היו במקרה זה נימוקים כבדי משקל שהצדיקו המתנה עד לסיום החקירה בעבירת הניסיון לרצח, על כן לא היה מקום לאי הארכת המעצר. הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי נקבע ליום ההחלטה, 7.12.07.
ב.
(1) בערר – שהוגש ב- 9.12.07 – נטען כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי. בשתי החלטות מיום 9.12.07 ביקשתי לברר אם הערר עודו בר תוקף לאחר הדיון הנוסף בפני השופט שהם, שתוכנו לא נתברר לי, עו"ד כהן השיב, כי לשיטתו הערר תקף, במיוחד כיוון שיש בו כדי להשליך על ענייניהם של עצירים אחרים.
(2) בתגובת המדינה נאמר, כי אין מחלוקת עקרונית בין שתי הערכאות הקודמות שישנן חקירות משטרתיות באירועים עברייניים שונים המשתלבות זו בזו, כך שלא ניתן לחשוף את החקירה בחלק אחד עד תום החקירה באחר (במקרים כאלה יכול הגישור לחול על כל חלק מן המסכת); המחלוקת עניינה קביעה עובדתית באשר למקרה הספציפי, ולכן אין מקום לדון בנושא שנתייתר.
ג.
(1) לאחר העיון, סבורני כי בנסיבות אין מקום לדיון בבקשה, כיוון שהפכה תיאורטית בתיק הספציפי (אף כי לא נמסרה לי – כאמור – התוצאה בהליך הבקשה למעצר עד תום ההליכים), וככלל – למעט חריגים – אין דרכו של בית המשפט לדון בנושאים תיאורטיים. בא כוחו המלומד של העורר הפנה לבש"פ 4550/00 מדינת ישראל נ' בדוי, פ"ד נד(4) 794, 811 (2000) (השופט – כתארו אז – אור), בו ייצג עו"ד כהן את המשיב דשם. באותו עניין (בעמ' 801) ציין בית המשפט כי
"הכלל הרגיל הוא שבית משפט אינו פוסק בעניינים תיאורטיים, גם אם הפך הדיון לתיאורטי במהלך ההתדיינות. אולם לכלל זה קיים חריג. בית המשפט יהיה נכון לחזור ולפסוק גם בעניין תיאורטי, אם בנסיבות העניין יש טעם מיוחד המצדיק זאת. טעם מיוחד כזה מתקיים שעה שקיימת הסתברות סבירה כי אירועים דומים יישנו ויחזרו בעתיד, ושגם באותם מקרים צפוי שהעניין יהפך לתיאורטי קודם הכרעה משפטית".
לאחרונה עשה כן בית משפט זה ברע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה (טרם פורסם).
(2) לכאורה עשויים בתי המשפט להיתקל במקרה דומה לענייננו; ואולם,
בצדק העירה באת כוח המדינה, כי אין מחלוקת משפטית עקרונית של ממש בין שני בתי המשפט, אלא באשר ליישום הדין לעובדות המקרה. השופט לנדמן בבית משפט השלום כתב:
"אבהיר כי קיימים מקרים בהם עלול להיווצר קושי בכך שמדובר בחקירה במספר עבירות, כאשר העבירות שלובות זו בזו, או החקירה שלובה זו בזו, באופן שיקשה על יחידה תובעת להגיש כתב אישום באחת העבירות בכדי שלא תיאלץ לחשוף חומר חקירה שקשור לעבירה לגביה עדיין מתנהלת חקירה".
השופט שהם בבית המשפט המחוזי כתב, כי
"אין זה חריג בנוף החקירה במקומותינו, שבתיק חקירה מורכבת ומסועפת נאספות ראיות להוכחת ביצוען של עבירות פחותות מבחינת חומרתן, השאלה היא, האם המשטרה מחויבת, בנסיבות אלה, להזדרז ולהגיש כתב אישום בגין העבירות המשניות או שמא זכותה להמתין עד לסיומה של החקירה הכוללת ורק אז להגיע להחלטה לגבי המכלול כולו".
כאן נחלקו שני בתי המשפט באשר לתוצאה ב מקרה הספציפי .
(3) בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים נאמר:
"נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר מטעם זה לתקופה שלא תעלה על 5 ימים...".
נהיר מלשון החוק, כי מדבר הוא בסיטואציה "נקיה" או "פשוטה" שבה עסקינן בעבירה אחת – או עבירה דומיננטית אחת – שהיא היסוד לכתב האישום. אך המציאות האנושית – והפלילית – מגוונת ומורכבת יותר, ויתכנו מקרים כמו המקרה דנן, שראשיתם בעבירה דומיננטית כבדה במיוחד וסופם בעבירה קלה הימנה ואף שאינה כרוכה בה, אף אם אינה קלה כשלעצמה; האם הנסיבות מצדיקות הפרדה? כל מקרה ייבחן לגופו. שני בתי המשפט לא נחלקו בעיקרון, שייתכנו מקרים כאלה שבהם לא תופרד החקירה, ויהיו גם אחרים.
להכרעה בשאלה הפרטנית באיזה קטגוריה היה המקרה דנא, אין מקום להידרש משהפך המקרה תיאורטי. לא אמנע מלומר מעבר לצורך המיידי, כי הדרכה והנחיה לגורמי החקירה על ידי התביעה, אם פרקליטות ואם תביעה משטרתית, צריכה לכלול רגישות לשאלה זו ובחינה עצמית לאורך החקירה, כדי שלא תיפגע החקירה מזה – אך גם לא ייפגעו זכויות החשוד מזה; כך ברוח גישתו של המחוקק בחוק המעצרים על פי הזרם המרכזי בפרשנותו (ראו ד"ר חיה זנדברג, פירוש לחוק המעצרים א' (תשס"א-2001), פרק המבוא).
(4) כאמור, סבורני כי במקרה זה אין מקום לדון בערר משנעשה תיאורטי, והוא נמחק.
ניתנה
היום, ח' בטבת תשס"ח (17.12.07).
ש ו פ ט