בש"פ 11538/04 מדינת ישראל נ. משה רוימי

1.בפני בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: " חוק המעצרים "), החל מיום 23.12.04, או עד למתן פסק דין בת"פ 1062/04 בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן).

2.כתב אישום שהוגש נגד המשיבים ביום 23.3.04 מייחס להם עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וקשירת קשר לביצוע פשע. המשיבים נעצרו לבדיקה במחסום משטרתי ליד כפר חטיב, ובחיפוש שנעשה ברכב שבו נסעו נתפסה מזוודה אשר הכילה כ- 2 ק"ג נטו של סם מסוכן מסוג קוקאין. עם הגשת כתב האישום, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובהחלטתו מיום 18.4.04 קבע לעניין זה כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את האישומים המיוחסים למשיבים. עוד קבע בית-המשפט כי המשיבים עשויים לסכן את ביטחון הציבור אם ישוחררו ממעצר וכי לא קיימת חלופה שיש בה כדי להפיג את מסוכנותם.

3.במהלך תשעה החודשים שחלפו מאז מעצרם כאמור, התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, במהלכן העידו שבעה עדי התביעה ועתה קבועים שני מועדי דיון נוספים ביום 22.12.04 וביום 27.12.04 להמשך שמיעת ההוכחות. בבקשת ההארכה שהגישה, טוענת המבקשת כי חרף השיהוי בהליכים, שנגרם הן מטעמים הקשורים בהגנה והן מטעמים הקשורים בתביעה, אין מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים, בשל מסוכנותם הרבה וכן בשל העובדה שחרף השיהוי, פרשת התביעה עומדת בפני סיום. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מסוכנותם של המשיבים לא קהתה גם בחלוף תשעה חודשי מעצר והיא נגזרת מטיב העבירות המיוחסות להם, מכמות הסם הגדולה ומסוגו. עוד טוענת המבקשת כי העונש החמור הצפוי למשיבים, אם יורשעו, מקים חשש מובנה להימלטות מן הדין ובייחוד כך הדבר לגבי המשיב 1 שהתגורר בדרום אמריקה והוא אב לשתי בנות המתגוררות עם אימן בדרום אמריקה.

4.מנגד טוענים המשיבים כי העיכוב שחל בשמיעת התיק נובע רובו ככולו מסחבת שנקטה המבקשת בכל הנוגע להצגת תעודת חסיון על ראיות, שאותן ביקשה שלא לגלות. תעודה זו הוצגה רק בחלוף כשמונה מתוך תשעה חודשי מעצרם של המשיבים, בלא שהיתה לכך כל הצדקה עניינית. כמו כן, אין המשיבים שותפים להערכת המבקשת כי פרשת התביעה עומדת בפני סיום ולדבריהם תידרשנה ארבע ישיבות נוספות לפחות, לצורך סיום פרשת התביעה ולשמיעת פרשת ההגנה. על כן, טוענים המשיבים כי אי מקום להורות במקרה זה על ההארכה המבוקשת.

5.סעיף 61 לחוק המעצרים קובע כלל לפיו נאשם שהיה עצור במשך תשעה חודשים ומשפטו טרם הסתיים בהכרעת דין, ישוחרר ממעצרו. עם זאת מקנה סעיף 62 לחוק המעצרים סמכות לשופט של בית המשפט העליון להאריך את המעצר מעבר לאותה תקופה, במקרים ראויים המצדיקים זאת. כבר נפסק לא אחת, כי השימוש בסמכות להארכת המצער הנתונה לבית משפט זה על פי סעיף 62, צריך שייעשה במשורה, ויש להישמר לבל יהפוך החריג לכלל (ראו: בש"פ 4150/99 מדינת ישראל נ' אמזלג (לא פורסם); בש"פ 5379/04 מדינת ישראל נ' פרפל (לא פורסם); בש"פ 7707/04 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). ההחלטה האם להאריך את מעצרו של הנאשם מעבר לתשעה חודשים חייבת לאזן בין שיקולים שונים: מחד גיסא, הצורך להגן על שלום הציבור וביטחונו מפני מי שקיים חשש כי הוא עלול לפגוע בו, וכן הצורך להבטיח את ניהולם התקין של ההליכים; מאידך גיסא, הקושי שבשלילה נמשכת של חירות נאשם שעומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הורשע בדינו.

6.המעשים המיוחסים למשיבים במקרה הנדון אכן מקימים חשש ממשי לשלום הציבור ובטחונו אם ישוחררו. עם זאת, חל במקרה זה עיכוב ניכר ובלתי מוצדק בשמיעת התיק, שעיקרו נגרם כתוצאה מהתנהלותה של התביעה בכל הנוגע לתעודת החסיון. בנסיבות אלה, האיזון הראוי בין השיקולים הצריכים לעניין מחייב הארכה קצרה ככל הניתן, שבמהלכה, כך יש לקוות, יסיים בית-משפט קמא את שמיעת התיק.

7.לפיכך, אני מורה בשלב זה על הארכת מעצרם של המשיבים בארבעים וחמישה ימים, החל מיום 23.12.04, או עד למתן פסק דין בת"פ 1062/04 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם.