בש"פ 1172/10 מדינת ישראל נ. סיורי ג'אסן

1.

זוהי בקשה רביעית מטעם המדינה להארכת מעצרו של המשיב 1 מעבר לתשעה חודשים, על פי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן –

חוק המעצרים ).

יצוין, כי מעצרו של המשיב 2 הוארך בהתאם למבוקש בהסכמת באת-כוחו, במסגרת החלטתי מיום 14.2.10.

2.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת רצח, על פי סעיף 300(א)(2) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק ). למשיב 1 יוחסה בתחילה גם עבירה של שידול לרצח, על פי סעיף 300(א)(2) לחוק בצירוף סעיף 30 לחוק, ואולם בהמשך תוקן כתב האישום, וכעת מיוחסת לשניים עבירת רצח בלבד.

על-פי הנטען בכתב האישום, המשיב 1 ואחיו שכרו יחידות דיור ומחסנים מאחד חסן נששיבי (להלן – המנוח ) ומאחותו. במהלך שנת 2008 התפתח בין הצדדים סכסוך בנוגע לשכירות, אשר בגינו הגישה אחות המנוח בקשה לסילוק יד נגד המשיב 1 ורעייתו. כחודש לפני הרצח, איימו המשיב 1 ואחיו על המנוח כי ירצחו אותו. במועד שאינו ידוע למדינה, סמוך ליום 13.8.08, קשרו המשיבים קשר לרצוח את המנוח. ביום 13.8.08 שיכן המשיב 1 את המשיב 2 בדירה שברשותו בעיר העתיקה בירושלים, וצייד אותו, בין היתר, בבגדים, במשטח עץ לנשיאת כעכים, שיאפשר לו להסתיר את פניו, בכעכים, ובשני סכינים. למחרת בבוקר, יצא המשיב 2 לכיוון ביתו של המנוח, תוך שהוא מסתיר את פניו מעין המצלמות המוצבות בעיר העתיקה באמצעות נשיאת משטח העץ על ראשו, ויצירת מצג כאילו הוא מוכר כעכים. כשעה לאחר מכן, בעת שהמנוח יצא מביתו, התנפל עליו המשיב 2 ודקר אותו 6 דקירות במקומות שונים בגופו, באמצעות הסכין שקיבל מהמשיב 1. כתוצאה מהדקירות, נגרם מותו של המנוח.

3.

עם הגשת כתב האישום נגד המשיבים, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להורות על מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' בן-אור) נעתר לבקשה, לאחר שמצא כי המדינה ביססה את האישום המיוחס למשיבים על ראיות לכאורה במידה הנדרשת, ונוכח מסוכנותם המופלגת.

4.

משחלפה תקופת המעצר הסטטוטורית ומשפטם של המשיבים לא בא לידי סיום, פנתה המדינה בשלוש בקשות קודמות להורות על הארכת מעצרם מעבר לתשעה חודשים, למשך תשעים ימים בכל פעם. בית משפט זה הורה על הארכת מעצרם של המשיבים בהתאם למבוקש (בש"פ 4370/09 מיום 26.5.09 (כב' השופט י' דנציגר); בש"פ 6460/09 מיום 18.8.09 (כב' השופטת ע' ארבל); ובש"פ 9212/09 מיום 20.11.09 (כב' השופט ע' פוגלמן)). בהחלטותיו אלו, עמד בית משפט זה על הקושי הנובע מהתמשכות משפטם של המשיבים. מנגד, נמצא כי בחינת שיקול זה אל מול השיקול שעניינו המסוכנות הנשקפת מן המשיבים, נוכח העבירה המיוחסת להם ונסיבות ביצועה, מובילה למסקנה כי לא ניתן להורות על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר כלשהי.

5.

משפטם של המשיבים לא הסתיים אף לאחר הארכות מעצר אלו, ומשכך, פנתה המדינה זו הפעם הרביעית, בבקשה הנוכחית, וביקשה להורות על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. כאמור, בהסכמת באת-כוחו של המשיב 2, הוארך מעצרו בהתאם למבוקש ביום 14.2.10. לטענת המדינה, מסוכנותם הרבה של המשיבים עולה מתוך נסיבות ביצוע העבירה: שני המשיבים תכננו באופן מדוקדק את הרצח ואת ביצועו, במטרה להבטיח שלא ייוותרו עקבות למעשים; הרצח עצמו בוצע באכזריות רבה, תוך שהמשיב 2 דוקר את המנוח שש דקירות מאחור. כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, אין מחלוקת כי מסוכנות המשיבים רבה, ומשכך, אין חלופה נאותה למעצרם.

6.

אשר להתנהלות משפטם של המשיבים, מציינת המדינה, כי בתחילה התעכבה, אמנם, שמיעת הראיות בהליך, בשל הצורך למצות הליכים מקדמיים. ואולם, משהחלה שמיעת הראיות, היא התקיימה בקצב סביר. מאז הגשת הבקשה הקודמת להארכת מעצרם של המשיבים נתקיימו מספר דיונים, אשר במהלכם נחקר בחקירה נגדית פעם שנייה עד התביעה המומחה פרופ' היס; נשמעו טענות הצדדים לטענת "אין להשיב לאשמה"; נשמעו עדויות המשיבים ועדויות שני עדי הגנה; ובדיון שהתקיים ביום 28.1.10 נשמעו סיכומי הצדדים ונקבע מועד למתן הכרעת הדין ליום 21.3.10. לדברי המדינה, לא ניתן להבטיח את שלום הציבור ולאיין את מסוכנותם של המשיבים באמצעות חלופת מעצר כלשהי, ויש להותירם בין כותלי בית המעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינם. לאור האמור, מבקשת המדינה להורות על הארכת מעצרו של המשיב 1 בתשעים ימים נוספים, החל ביום 1.3.10, או עד למתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם מביניהם.

7.

עו"ד פלג, ב"כ המשיב 1, הודיע כי הוא אינו מתנגד להארכת מעצר מרשו עד למתן הכרעת הדין, אך אינו מסכים להארכה מעבר לכך, עד למתן גזר הדין. לטענתו, חוק המעצרים, בסעיף 21, מסמיך מעצר נאשם עד תום ההליכים. סעיף 61 לחוק קובע, כי אם היה נאשם עצור תקופה מצטברת של תשעה חודשים, ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין, הוא ישוחרר מן המעצר. סעיף 62 קובע, כי למרות האמור בסעיף 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת מעצר לתקופה נוספת, שלא תעלה על תשעים יום, ולחזור ולצוות כך מעת לעת. לטענת עו"ד פלג, המסתמך על בש"פ 433/98 מדינת ישראל נ' איבדיוב (לא פורסם, 5.3.98) (להלן – ענין איבדיוב ), החוק מבחין בין מצב שבו הכרעת הדין ניתנה לפני חלוף 9 החודשים, לבין מצב שבו הכרעת הדין ניתנה לאחר מכן. לטענתו, סעיף 62, כשהוא נקרא יחדיו עם סעיף 61, מתיר הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים רק עד מתן הכרעת הדין, ובמועד זה פוקעת ההארכה, גם אם תקופת ההארכה טרם נסתיימה. בנסיבות אלה, על המדינה, ברצותה להאריך את מעצר הנאשם עד למתן גזר דין, לבקש מבית המשפט צו להארכת המעצר עד למתן גזר הדין, ובלבד שלא תעלה על 90 יום; ובלא בקשה כזו, הכרעת הדין מפקיעה את צו המעצר, והוא אינו עוד בתוקף.

8.

אתקשה לקבל את הפרשנות שב"כ המשיב 1 טוען לה. סעיף 21 לחוק המעצרים מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. " תום ההליכים " משמעו – מתן פסק הדין, הכולל הכרעת דין ו גזר דין . ואכן, "פסק דין", על פי סעיף 195 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 , כולל את הכרעת הדין ואת גזר הדין. אם ניתנה הכרעת הדין במהלך תשעת החודשים, יימשך מעצר הנאשם עד תום ההליכים מכח צו המעצר המקורי, אלא אם החליט בית המשפט אחרת.

סעיף 61 לחוק המעצרים מדבר בשחרור נאשם שהיה עצור עד תום ההליכים, ובחלוף תשעה חודשים טרם ניתנה הכרעת דין בעניינו. במצב דברים זה, קובע החוק במסגרת הוראה זו כי הנאשם ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.

סעיף 62 לחוק המעצרים בא לסייג את הוראת השחרור שבסעיף 61, בהקנותו סמכות לשופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת מעצר הנאשם מעבר לתשעה חודשים, לתקופה שלא תעלה על 90 יום, ולחזור ולצוות על כך מעת לעת. הארכת מעצר זו, לתקופה של 90 יום בכל פעם, מתחברת לסמכות המעצר המקורית הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 21, המתייחסת לתאריך יעד, שהוא תום ההליכים המשפטיים, כמובנם להלכה ולמעשה – הוא מתן פסק הדין , הכולל את הכרעת הדין וגזר הדין. הווי אומר, הסמכות המתחדשת של שופט בית המשפט העליון להאריך מעצר מעת לעת בתשעים יום מתפרשת, על פי תכליתה, כהמשך ישיר לסמכות המקורית לעצור אדם עד תום ההליכים. לפיכך, פניה של הארכת המעצר על פי סעיף 62 לחוק לסיום ההליכים המשפטיים, והיא אינה נעצרת במתן הכרעת הדין. אם ניתנה הכרעת הדין לאחר חלוף תשעה חודשים מעת הגשת כתב האישום, מוסמך שופט בית המשפט העליון להאריך את המעצר, ביחידות של 90 יום, עד לסיום המשפט בגזר דין. סמכות זו כפופה לתוכנה של הכרעת הדין באופן שאם הנאשם יצא זכאי, הוא ישוחרר על אתר, חרף קיומו של צו מעצר מוארך. אם הורשע בעבירה קלה יותר מזו שבה הואשם, שאפשר שאינה מצדיקה את המשך המעצר עד למתן גזר הדין, יש להניח כי ניתן ליזום הליך של עיון מחדש במעצר הנאשם, ולבחון במסגרתו האם, חרף צו המעצר המוארך העומד בתוקפו, ניתן לשחרר את הנאשם, נוכח קביעות הכרעת הדין.

סוף דבר : הארכת המעצר הניתנת מכח סמכות שיפוטית על פי סעיף 62 לחוק המעצרים עומדת בתוקפה עד לתום ההליכים, קרי: מתן גזר הדין, בכפוף לגדרי המועדים הנקובים בה, ובכפוף לתוכן הכרעת הדין, העשוי להביא לשחרור מיידי, במקרה של זיכוי, או להקים עילה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, במקרה של הרשעה בעבירה קלה יותר.

9.

פרשנות זו מעוגנת במילות חוק המעצרים, ובתכליותיו, והיא משתקפת גם בענין

איבדיוב , אשר בו נפסק כדלקמן:

"נאשם שנעצר עד תום ההליכים, וניתנה הכרעת דין במשפטו במהלך תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום, מעצרו יימשך וילך מכח הצו שניתן בתחילת המשפט לעוצרו עד תום ההליכים – עד למתן גזר הדין, אלא אם יחליט בית משפט אחרת. ואילו נאשם שנעצר עד תום ההליכים, וניתנה הכרעת הדין במשפטו לאחר עבור תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום, מעצרו יימשך וילך אך ורק על פי החלטתו של שופט בית המשפט העליון".

לאור האמור, צו מעצר מוארך שהוצא על פי סעיף 62 לחוק המעצרים עומד בתוקפו גם לאחר מתן הכרעת הדין לפרק הזמן שנקצב לו בצו השופט. ניתן לחדש את הארכת המעצר מעת לעת, עד למתן גזר הדין, המסמן את תום ההליך השיפוטי.

10.

בענייננו, מתן הכרעת הדין קבוע ליום 21.3.10. בשל מכלול הנסיבות – לרבות מסוכנותו המופלגת של המשיב 1, וסמיכותו של סיום המשפט – יש מקום להארכת המעצר המבוקשת בתשעים יום.

המשיב 1 מואשם בתכנון רצח אכזרי, המתאפיין באלימות ברמה הגבוהה ביותר. באיזון בין מכלול השיקולים, יש להיענות לבקשת המדינה ולהאריך פעם נוספת את המעצר, כדי לאפשר את סיומו של המשפט כשהמשיב 1 עצור, ובכך אינו מהווה עוד סכנה חמורה לשלום הציבור.

11.

אני מורה, אפוא, על הארכת מעצר המשיב 1 בתשעים ימים, מיום 1.3.10, או עד למתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם מביניהם.